תורה שבעל פה
במאמר הבא אני רוצה לדון בנושא של תורה שבעל פה. בנושא הזה יש הרבה חומר ישן ומוכר שאחזור עליו בקיצור ובתימצות, אני כדרכי אינני מנסה להביא ים של חומר אלא להתמקד בנקודות המרכזיות ביותר. במאמר הזה אני רוצה קודם כל לכתוב את החומר הידוע והמפורסם, ולאחר מכן לעבור לרעיונות חדשים שעלו במוחי.
בפרקים על יציאת מצרים הראתי בצורה הברורה ביותר שסיפור יציאת מצרים ומתן תורה לא היה יכול להיווצר ללא שאכן היה באמת. העובדה היא שהאומות העתיקות אהבו מאד לספר סיפורי ניסים ונפלאות, ובכל זאת בשום אומה בעולם לא הצליחו להכניס לתוך הזיכרון הלאומי של אומה, סיפורי ניסים ונפלאות שנעשו בפני המוני אנשים מאותה אומה. כל המיתולוגיות הקדומות עמוסות לעייפה בסיפורי בדים על שדים ורוחות, אבל משום מה כל אותם אירועים מרטיטים נעשו תמיד אי שם מעבר להרי החושך, בפני מספר אנשים בודדים, או בפני אומה אחרת, כמו הנוצרים שמספרים על ניסים שנעשו בפני היהודים, בזמן שהיהודים עצמם מכחישים אותם עד עצם היום הזה ובזכרונם הלאומי נותר ישו כשקרן וזייפן ולא כנביא. או כמו היוונים שמאד אהבו את סיפורי האלים, אבל משום מה כל אותם סיפורים נפלאים התרחשו בפני יוון המיקנית, האומה ששכנה ביוון לפני תקופת החושך, והושמדה על ידי השבטים הדורים. העובדות הללו מוכיחות כאלף עדים שיצירת היסטוריה ניסית שנעשתה לעיני עם שלם במשך ארבעים ואחת שנה איננה אפשרית, מה שמהוה הוכחה מוחלטת לתורתינו הקדושה. כמו כן הבאנו את הנושא של נבואות שהתגשמו, כמו שהארכתי בזה בפרקים הרלוונטיים.
כל אלו הוכחות לתורה שבכתב, אבל מה עם התורה שבעל פה? התשובה היא שאין שום אפשרות להפריד בין תורה שבכתב לזו שבעל פה, היות והתורה בעצמה כותבת (דברים יז') "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל."
כנגד הטיעון הזה קיימים מספר טענות נפוצות שאני רוצה להתמודד איתם אחת לאחת.
הקראים טוענים שבפסוק הזה לא נאמר שיש תורה שבעל פה, אלא שיש לחכמים סמכות לפרש את התורה שבכתב. אך טענה זו איננה נכונה. הרי התורה שולחת אותנו לשאול את החכמים, ואנחנו הולכים על פי ציווי התורה לשאול את החכמים איך לקיים את התורה, והנה אותם חכמים שהתורה שלחה אותנו אליהם, הם מספרים לנו שיש להם מסורת איך לפרש את התורה. האם אנחנו יכולים שלא לשמוע להם? על פי הקראים, אם החכמים יאמרו לנו שלדעתם הפירוש הוא כך, עלינו לשמוע להם, אבל אם הם יעיזו לומר חלילה את המילה "מסורת" באותו רגע עלינו לברוח. מדוע? אין בזה שום הגיון.
טענה נפוצה נוספת היא שהפסוקים הללו מתייחסים רק לסנהדרין שנמצאים ב"מקום אשר יבחר ה". אבל זו טעות, משום שלכל הדעות התורה שבעל פה הייתה מצויה אצל חכמי הסנהדרין בזמן בית שני.הרי על זה בדיוק נחלקו חז"ל עם הצדוקים, והשליטה בכל מוסדות הדת כולל הסנהדרין ובית המקדש הייתה בידי הפרושים. כך שאם אנחנו נעים בציר הזמן אלפיים שנה אחורה ושואלים את חכמי הסנהדרין כיצד עלינו לקיים את התורה, אנחנו מקבלים מהם את התשובה על כך שיש בידיהם תורה שבעל פה. כמו כן עלינו לדעת שישנם בתורה פסוקים מפורשים שמדברים על שופטים גם מחוץ ללישכת הגזית שבבית המקדש. למשל הפסוק הראשון בפרשת שופטים - "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". כך שהתורה מצווה עלינו במפורש לשים שופטים בכל מקום, ולשמוע בקולם.והנה השופטים הללו, שהם כל חכמי ישראל לדורותיהם, ואנו מצווים לשמוע בקולם, הם מספרים לנו על התורה שבעל פה.
עוד טענה שעלינו להתמודד איתה זו הטענה שאם ישנה תורה שבעל פה מדוע היא לא נכתבה בתורה שבכתב. התשובה על הטענה הזו היא פשוטה מאד. בואו נתאר לעצמינו ספר היסטוריה שמנסה לתאר את ההיסטוריה של הממלכה הבריטית, והוא מקדיש מספר פרקים כדי לתאר את החוקה הבריטית. האם הספר הזה יוכל לכתוב את כל ספר החוקים האנגלי? ודאי שלא, זהו בלתי אפשרי לחלוטין. כשספר היסטוריה בעוד מאה שנה ינסה לתאר למשל את רפורמת הבריאות של אובמה, הוא יאלץ לתאר אותה במספר שורות בודדות, בזמן שהצעת החוק שהונחה על שולחנו של המחוקק האמריקאי הוא ארוך ומפורט בהרבה. התורה כתובה בצורה של ספר שמתאר את ההיסטוריה של עם ישראל, תוך פירוט ארוך של המצוות, אבל לא בצורה של ספר חוקים, ולכן התורה איננה אמורה לפרט כל חוק לפרטי פרטים.
ובכלל, אצלינו הרעיון של העברת תורה שלימה בעל פה נשמע מוזר, כי אנחנו רגילים לצורת החיים של האדם המודרני שאיננו רגיל בשינון בעל פה. אבל אם נפשפש קצת בנבכי ההיסטוריה נראה שהרעיון של לימוד בעל פה היה מאד מקובל בעולם העתיק. הוודות ההודיות עברו אלפי שנים בעל פה, וכמו כן הקאנון הפאלי בבודאיזם, האווסטה של הדת הזורואסטרית, ועוד.
לסיום, אני רוצה להביא הוכחה נמרצת ביותר לכך שהתורה שבכתב איננה כוללת את כל יסודות היהדות בצורה מפורשת וגלויה.
הנקודה הבעייתית ביותר בהשקפה ראשונה בתורה שבעל פה זה האמונה בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות. הנושא הזה הוא כל כך מרכזי בדת שקשה מאד להבין מדוע התורה שבכתב מתעלמת לחלוטין מנושא כל כך מרכזי, הרי תפיסת העולם הדתית עם עולם הבא היא שונה לחלוטין מהתפיסה של דת ללא עולם הבא. איך יתכן שהתורה מתעלמתת מכזה נושא חשוב ומרכזי. אבל, כמו תמיד, אם נלמד את הנושא לעומקו נראה שדווקא בנקודה הזו ישנה הוכחה נמרצת ביותר לכך שהתורה שבכתב איננה מכילה חלקים חשובים מהדת היהודית. וההוכחה היא כזו. הרי עם ישראל יצא ממצרים. במצרים העתיקה האמונה בחיים שלאחר המוות הייתה מאד חזקה, והיא תפסה מקום מאד מרכזי בתרבות והדת המצרית. האמונה הזו הייתה רווחת אצל כל התרבויות העתיקות, אבל היא הגיעה לשיא מרכזיותה אצל המצרים. אני כדרכי אינני מביא מקורות מספרי מדע, אבל כל אחד יכול להגיע לשפע של מידע בנושא על ידי חיפוש קטן ברשת. גם מעשה החניטה המפורסם, המוזכר בתורה בעצמה מספר פעמים, היה מעשה שכל משמעותו הייתה קשורה לאמונת הישארות הנפש. אין ספק אם כך שהנושא של הישארות הנפש היה ידוע היטב לעם ישראל. מדוע אם כן התנ"ך כולו מתעלם כמעט לחלוטין מנושא כל כך חשוב? מדוע כל הנביאים אינם משתמשים בנשק הכל כך חשוב של העולם הבא? בשום מקום בתנ"ך לא מוזכר רמז על מה שעובר על הנפש לאחר המוות, חוץ מכמה פסוקים בודדים בנביאים וכתובים, בעוד שבחומש בעצמו אין אפילו מילה אחת. ואם יבוא הטוען וייטען שבאמת נביאי ישראל לא האמינו בהישארות הנפש, אם כן הוא נופל מן הפח היישר אל הפחת. הרי הישארות הנפש אצל התרבויות הקדומות בכלל והמצרית בפרט היה נושא חשוב ומרכזי. אם נביאי ישראל כפרו באמונה כל כך יסודית, הרי שהיה זה מהפך מחשבתי עצום כמעט כמו איסור עבודה זרה. מדוע מהפך כל כך דרמטי איננו מצוין בתורה שבכתב? ומלבד זאת, שבספר שמואל מתואר כיצד שאול המלך מעלה את שמואל הנביא באוב לאחר מותו, ושמואל הנביא אומר לו מחר אתה ובניך איתי(שמואל א' כט' יט'). גם שלמה המלך בספר קוהלת כותב במפורש "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"(יב' ז') זאת אומרת שנביאי ישראל האמינו גם האמינו בהישארות הנפש. אז מדוע לכל אורך התנ"ך הם כמעט שאינם עושים שימוש בנושא שהוא לכאורה החשוב ביותר? מדוע הם אינם מאיימים על החוטאים בעונשים שלאחר המוות? על השאלה הזו ישנם כמה תירוצים, יש הסברים פילוסופיים, יש הסברים קבליים, אבל כולם חורגים מההבנה הפשוטה של פשוטו של מקרא. אין ספק שאם נקרא את חמישה חומשי תורה וננסה להבין אותם על פי השכל האנושי שלנו, בלי לדעת את ההיסטוריה של אמונת הישארות הנפש, ובלי לדעת את הפסוק המפורש בספר שמואל, ובלי לבטל את דעתינו העניה לקבלתם של רבותינו הקדושים, אנחנו נגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהתורה איננה מאמינה בהישארות הנפש. זהו פשוטו של מקרא. אבל אם נמשיך ונבדוק נראה שמעל לכל ספק שמשה רבינו כן האמין בהישארות הנפש, למרות שאין זה נראה כלל מפשוטו של מקרא. נמצאנו למדים שאין כזה דבר "פשוטו של מקרא". ומה עם הכלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"? התשובה היא שכדי לקבוע מהו פשוטו של מקרא יש צורך להכיר את השפה ועולם המושגים שבהם דיברה התורה. אדם שחי היום איננו יכול להבין ספר אלוקי שנכתב לפני 3300 שנה, לאומה קדושה מלאה נביאים שלכולם היתה רוח הקודש, הם דיברו בשפה אחרת לגמרי מהשפה שלנו. בשביל זה אנחנו זקוקים לדברי חז"ל.