בקורת המקרא - התשובה השניה
במאמר הקודם על בקורת המקרא עמדנו על העובדה שרוב הטענות והשאלות של מבקרי המקרא פשוט נעלמות ומתנדפות ברגע שאנחנו פותחים את התורה בעצמה וקוראים כמה שורות לפני ואחרי.
ואולם, האמת היא שיש תשובה נוספת שדוחה את כל התיזה שעליה בנויה בקורת המקרא, גם אם באמת הם היו מצליחים למצוא סתירות אמיתיות בדברי התורה.
היסוד המרכזי שעליו בנויה בקורת המקרא הקלאסית הוא הרעיון שהיות ואנחנו מוצאים סתירות כביכול בין פסוקים שונים בתורה, אשר על כן עלינו להניח שהתורה במקורה הייתה כתובה בכמה מקורות שונים, שנאספו לאחר מכן על ידי אנשים שונים אי שם בתקופת הממלכה המאוחדת או בממלכת יהודה, ואותם אנשים הכניסו קטעים שלמים לתוך ספר אחד, מה שייצר כמובן שינויי גרסאות וסגנונות כתיבה.
עכשיו בואו אחי היקרים, בואו ניקח לעצמנו את הזכות לחשוב בצורה עצמאית, ונבדוק את הרעיון הזה בצורה יסודית.
מבקרי המקרא מתיימרים להביא "הוכחות" להגיגיהם. מהי הוכחה? כאשר ישנם שני הסברים אפשריים לתופעה מסויימת, או שני אסכולות ביחס לקביעת עובדות מסוימות, והנה אנחנו מגלים תופעה חדשה או חלק מסוים מהתופעה הישנה שאיננו מסתדר לפי אחד מההסברים, הרי לנו הוכחה לכאורה להסבר השני. אבל כל זה בתנאי יסודי אחד, על אותה תופעה בלתי מוסברת על ידי השיטה האחת, להיות מוסברת על ידי הגישה השניה. או אז מהוה אותה תופעה הוכחה לשיטה השניה. אבל מה יהיה אם נגלה שהתופעה המדוברת איננה מוסברת גם לפי השיטה השניה? במקרה כזה התופעה איננה מהוה הוכחה לשום צד בווכוח, והרי היא הופכת לתעלומה חסרת הסבר לפי כל הצדדים, ואין לה שום שייכות וקשר לוויכוח המדובר.
עכשיו נבדוק את תקופותו של הכלל הנ"ל ביחס להוכחות של מבקרי המקרא. הבה נניח לרגע שאכן ישנם קטעים כפולים במקרא עם שינוים משמעותיים. זה לא קיים, אבל כרגע נניח שכן. מהו ההסבר האלטרנטיבי שמציעים מבקרי המקרא? ההסבר שלהם הוא שהתורה מהוה לקט של טקסטים מתוך ספרים קדומים יותר, שנלקטו ונאספו על ידי אנשים שונים בתקופת הממלכה המאוחדת או ממלכת יהודה.
התופעה של ספרים שמלוקטים מתוך ספרים קודמים היא תופעה נפוצה שקיימת עד לעצם היום הזה. רוב סיפרי הלימוד מהוים לקט מתוך מאמרים וספרים רבים. ואולם, בכל אותם ספרים לא נמצא לעולם קטע כפול, שחוזר על עצמו פעם שניה עם סתירות ושינויים. בכל ספר כזה, יש תמיד את האדם העורך שדואג לשכתב את הספר מתחילה, להשוות את הנוסח, ולראות שלא יהיו כפילויות וסתירות. בכל ספר שכזה אנחנו יכולים למצוא פה ושם סתירות קטנות שנפלו בטעות, אבל לעולם לא נמצא סיפור כפול, עם סגנון כתיבה שונה, כפי שמדמיינים מאמיני הבקורת לראות בתנ"ך.
ושמא יבוא מישהו ויטען, שאולי כותבי התורה לא היו כותבים כל כך חרוצים ומוכשרים, ולכן הם לא עשו עבודתם נאמנה.
למי שטוען טענה זו, אפשר לענות בצורה מאד פשוטה. הדרך הקלה ביותר לבדוק את רמת הכתיבה והכשרון של כותב מסוים זה לבדוק את נתוני ההצלחה שלו בשוק הספרים. אם הספרים שלו נחטפים, אז הוא סופר טוב, ואם לא אז לא. והנה, אם נבדוק את נתוני ההצלחה של התנ"ך הקדוש, נראה שאין עוד ספר כל שהוא שהצליח להגיע להצלחה של עשירית או מאית מזה של ספר הספרים, אותו ספר שמקובל היום על שלושה רבעים מאוכלוסיית העולם, ונדפס באינסוף מהדורות בכל שפה ולשון אפשרית. כל ספר מצליח להיכנס לתקופה מסויימת, ובתרבות מסויימת, ואילו הספרחם הקדושים של עם התנ"ך הצליחו לכבוש את המקום הראשון בכל המקומות, בכל השפות, בכל התרבויות ובכל הדורות. המסקנה המתבקשת היא שרמת הכתיבה של התנ"ך עולה בהרבה על כל ספר אחר של יצור אנוש בן תמותה.
אם כך נשאלת השאלה, האם אותם כותבים שהם היו הכותבים המוכשרים ביותר בהיסטוריה האנושית, אלו שהכניסו בכיס הקטן את כל סופרי העמים, האם הם לא יכלו לעשות את הפעולה הכל כך פשוטה של סריקת החומר והפיכתו להומוגני? פעולה פשוטה שכל עורך מליגה גימל יודע לעשות היטב. הרי זה מגוחך לחשוב כך.
ואדרבה, אם נתבונן היטב נראה שלפי שיטה זו הקושיות קשות הרבה יותר. הרי לפי האמת שהתורה נכתבה על ידי הבורא, אם כך מובן מאד שספר שנכתב על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו לא אמור להיות כתוב בצורה שבה כותבים אנשים את ספריהם. ברור ומובן מאליו שאנחנו נצליח להבין ספר שנכתב על ידי בן אנוש, שמדבר אלינו בשפה והרמה שלנו, מאשר ספר שנכתב על ידי הבורא. חז"ל מגלים לנו על מערכת שלימה של רמזים וסודות שצפונים בתוך המקרא. הדברים האלו מאד מובנים וכמעט מוכרחים בספר שנכתב ברוח הקודש. אם ספר כזה יהיה סתם ספר פשוט ורגיל, זה יהיה ממש חילול הקודש. אבל, אם האמת הייתה כדבריהם של המבקרים עפרא לפומיהו, אם התורה נכתבה על ידי אנשים רגילים כמונו, שהיו אמורים לעבוד עם ההגיון שלנו. ואם כן מהו ההסבר לתופעה המוזרה, שאותם כותבים מוכשרים, שכל סופרי הגויים כאין לנגדם, לא העלו בדעתם את הרעיון הפשוט ביותר.
נקודה למחשבה.