ענישה קולקטיבית בתנ"ך
שאלה -
בתנ"ך אנו פוגשים פעמים רבות תופעה של ענישה קולקטיבית. למשל - המצווה להרוג את כל שבעת האומות הכנעניות, ולהשמיד את העם העמלקי. כיצד ניתן להסביר את העניין?
תשובה -
ניתן לחלק את התשובה למספר תשובות אפשריות, שכולם נכונות, והם משלימות זו את זו.
א. השאלות בנושאי אמונה נחלקות לשני סוגים. הסוג הראשון הוא "מי אמר שיש בורא לעולם" או "מנין לנו שהתורה ניתנה מפי הגבורה" והסוג השני הוא "למה התורה כותבת כך וכך". השאלות מהמין הראשון הם שאלות לגיטימיות, שאי אפשר להתעלם מהם. התורה איננה דורשת מאדם להאמין במשהו שאינו נשען על הוכחות רציונליות, ברורת וחדות, ללא צל של פקפוק. לעומת זאת השאלות מהסוג השני אינן אמורות להטריד. מדוע? מפני שאחרי שהגענו להבנה ולידיעה הברורה והמוחלטת שהתורה שבידנו נמסרה לנו על ידי אלוקים, לעיני כל עם ישראל, מאותו רגע ואילך, מוטל עלינו לקיים את דברי התורה, בין אם אנחנו מבינים אותה ובין אם לאו. עלינו לסמוך על החוכמה האלוקית שכל החוכמה האנושית בטילה ומבוטלת כלפיה. החוכמה הטמונה בתהליכים הכימיים המתרחשים ללא הרף בעלה אחד, יכולה לפרנס ספריות שלימות. ולכן, עלינו לסמוך על אותו בורא שהוא יודע מה הוא מצווה. כל זה אינו פוטר אותנו מלנסות להבין עד כמה שידנו מגעת, אבל זו צריכה להיות הגישה הבסיסית. בנוסף לכך, לפי האמונה הדתית, כל עולם החומר הנגלה לנגד עינינו, הוא בסך הכל חלק קטן מאוד מתוך המציאות הכללית. על פי חז"ל, מעבר לעולם הזה יש אינספור עולמות רוחניים, שהעולם הזה הוא רק חלק זעיר מהם. כל הידע האנושי מתמצה אך ורק בחלקיק זעיר מתוך המציאות האמיתית. כדי לייצר תרופה איננו זקוקים לדעת משהו מעבר לעולם החומר, אבל כדי להבין את ציוויי התורה, עלינו לדעת היטב את כל המציאות כולה, ואת כל יחסי הגומלין בין כל חלקי המציאות. כח עוד איננו מגיעים לזה, אין באפשרותנו לרדת לסוף כוונת התורה וציווייה.
ב. כאשר אדם העובר עבירה נענש על ידי השופט, יכולה לעמוד כף רגלו של הנאשם ולזעוק מרות לפני השופט, מדוע אני נענשת על עבירה שנעשתה על ידי הידים? הרי זה עוול שאין כדוגמתו. מענישים את הרגליים על העבירות של הידים. ממש סדום ועמורה.מה התשובה? התשובה היא שהיד והרגל אינם שני ישויות נפרדות, אלא ישות אחת של "אדם".
בתורה ניכר פעמים רבות, שהתורה וחז"ל התייחסו לכל אומה, עיר, משפחה, ושבט, כמציאות וישות אחת, ברמה מסויימת. מהסיבה הזו עבירות שיהודי אחד עושה מזיקות לכל עם ישראל, ומצד שני המצוות ולימוד התורה של יהודי אחד מועילות לאומה כולה. אפשר לבאר את ההסתכלות הזאת באופן כזה. מי קבע שהרגליים והידים הם מציאות אחת? האם העובדה שהם קשורות זו לזו? ואם נקשור שני אנשים עם חבל הם יהפכו לאדם אחד? ישנם שני תשובות אפשריות. האפשרות האחת היא, שהם עובדים בשיתוף פעולה, כשכל אחד מהם נעזר ללא הרף על ידי רעהו, והם פועלים למען מטרות משותפות, ובהתאם לקבלת החלטות משותפת, ואילו התשובה השניה היא התשובה הרוחנית, שמאחורי הגוף ישנה נפש משותפת ליד ולרגל, ולכן הם נחשבים למציאות אחת. שני התשובות הללו נכונות גם ביחס לחברה כולה. כל חברה בעולם פועלת מתוך שיתוף פעולה למען מטרות משותפות, ולכל חברה יש כח רוחני המכונה בפי חז"ל "מזל", שהוא כעין הנשמה והרוח הכללית של אותה חברה. כמובן שאין הכוונה שרמת האחדות של עם זהה לאחדות ברמת הפרט, אבל ברמה מסויימת זה קיים גם באומה. וברמה נמוכה יותר, זה קיים גם ביחס לאנושות כולה, ואפילו ביחס שבין האדם לחי, הצומח והדומם!!
ג. חז"ל מלמדים אותנו ש"מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם". כלומר, כאשר אנחנו הורגים את הרשע, אנו עושים אתו חסד, באותה מידה שאנו גומלים חסד עם כל אנשי העולם. אני יודע שהדברים לא יעמדו במבחן בג"ץ, וקשה לומר את הדברים הללו לאוזן המודרנית, הרחוקה ומנותקת מהאמיתות האמיתיות של האמונה והתורה, אבל הסיבה שקשה לנו לחיות עם ההבנות האלה, נעוצה אך ורק בעובדה שעיקרי האמונה אצלינו אינם משפיעים תמיד על ההסתכלויות שלנו בנושאים אחרים. מי שלוקח ברצינות את י"ג עקרי האמונה, ומתבונן בהם, לא יוכל שלא להגיע למסקנה הברורה, שאדם רשע, שאינו ממלא את חובתו הבסיסית ביותר בעולם, מותו עדיף מחייו. מי שלא מאמין בזה, או שעיקרי האמונה האחרים אינם ברורים לו לחלוטין, או שהוא איננו חושב על הדברים במבט שכלי. אין זה אומר שעלינו לקחת סכין ולהתחיל לטבוח את כל מי שנדמה לנו שהוא רשע. לתורה יש חוקים, ולא כל אחד יכול לקחת את הדין לידים. גם ההגדרה מיהו רשע חסר תקנה ומיהו הטועה שעלינו לקרבו, איננה נתונה לשיקול דעתו של כל פוחז. אבל כאשר התורה מצווה עלינו להרוג את התינוק העמלקי החמוד, בעל עינים כחולות וחיוך שובה לב, התורה יורדת לסוף דעתו של אותו תינוק, והתורה יודעת שהרמה המוסרית של החברה בה הוא חי הגיעה לשפל כה עמוק, שאין כל סיכוי לתקן את אותה חברה.