האמת על הצדוקים והאיסיים
בכל ספרי ההיסטוריה המודרניים מופיע הנתוח המפורסם, שעל פיו היהודים בבית שני נחלקו לשלושה כתות - פרושים, צדוקים ואיסיים. עם חורבן הבית ומלכות הורדוס, נכחד הזרם הצדוקי והאיסיי מן העולם, וכך נותרו הפרושים וממשיכי דרכם האפוטרופסים היחידיים על מסירת התורה לדורות הבאים.
עובדה זו משמשת פעמים רבות ככלי נשק מרכזי של מכחישי המסורת, ובפיהם הטענה, מי אמר שהמסורת הפרושית המצויה בידנו לגבי פירוש התורה היא הנכונה?
ובכן, השואלים שאלה זו מתעלמים משני נקודות חשובות. נקודות שמוזכרות בכתבי יוספוס שוב ושוב, ואיש אינו חולק על עובדות אלו, למרות הנטיה הרווחת להתעלם ממשמעותם.
א. עם ישראל בבית שני לא נחלק לשלוש קבוצות, אלא לזרם המרכזי, ולשני קבוצות שוליות ביותר. עם ישראל בכללותו היה נאמן למסורת אבותיו, וציית אך ורק לחכמי התורה, הלא הם החכמים הפרושים. הצדוקים היו קבוצה קטנה ושולית, שלא שאבה את כוחה מכמותה המספרית, אלא מהעובדה שהם היו מקורבים לחוגי השלטון של מלכים שונים מבית חשמונאי ובית הורדוס ונציגי השלטון הרומאי. כמו כן ניהלו אותם חוגים קשרים ענפים עם המיעוט הנוכרי בארץ ישראל. דרך קירבה זו הצליחו הצדוקים להגיע לעמדות כח חשובות. (קדמוניות יג' י' ה', ועוד מקומות רבים בכתבי יוספוס.) האיסיים לעומתם, היו כל כך חסרי משמעות, שחז"ל לא טרחו להתייחס אליהם כלל, בניגוד לצדוקים שמוזכרים רבות בדברי חז"ל.
ב. הצדוקים לא ניסו להיות יהודים אדוקים, גם לא לשיטתם. הם היו מעין "ריפורמים", אנשים שהיו רחוקים מאד מחיי תורה. הם היו מקורבים לאומות העולם ולתרבותם ההלניסטית והרומאית. זו הסיבה שהם היו כה שנואים על העם שבשדות, וזו הסיבה לכך שהם נעלמו מיד עם חורבן בית המקדש. כאשר העם היהודי הפך לעם גולה ונרדף, לא ראו אותם "חילונים" כל ענין להשאר חלק מאותו עם נרדף, והם נשרו כמו עלים יבשים בשלכת.