כבודו האבוד של התוספתן
אחת ה"ראיות" ה"מוחצות" של האבולוציה, שאתם שכנעו מיליוני אנשים להאמין בתיאוריה הקדושה, הוא התוספתן. דורות על גבי דורות של תלמידים פעורי פה, בלעו בשקיקה את הסיפור המדהים על איבר שלם, שנמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו, שהוא פשוט מיותר. שריד ארכאי לתקופות קדומות. הרבה מילים וצבע נשפכו בעניין. לשווא צווחו מתנגדי התיאוריה גיוואלד. כלום לא יעזור לכם. מיותר וחסל.
היה זכור לי שראיתי פעם מחקר שטוען אחרת. העלתי את זה לאתר, וכולם צחקו עלי. עלה פה איזה ביולוג שדיבר בביטחון עצמי של חתן פרס נובל, שמה פתאום, ואין כזה דבר. ככה לימדו אותו באוניברסיטה, ואין כזה מחקר.
אז הנה, ראו זה מצאתי, כתבה ב"הידען". ממש מלאך רע בעל כרחו עונה אמן.
ומהיום, לפני שמדברים גבוהה גבוהה על איברים מיותרים, קצת ענווה.
אופס – לתוספתן יש תפקיד אחרי הכל!
רועי צזנה, 13 באוקטובר 2007
התוספתן משמש כמקום מבטחים לחיידקים הטובים שחיים במעי האנושי, ויכולים להגן על המעי לאחר מחלות מעיים קשות
התוספתן (אפנדיקס) נחשב מזה זמן רב לאיבר שרידי, או חסר תועלת. אך עתה התגלה שקיימת סיבה טובה לקיומו. התוספתן משמש מקום מבטחים לחיידקים הטובים שחיים במעי האנושי. החיידקים הטובים בתוספתן יכולים לסייע בעיכול, כמו קרוביהם במעיים. לאחר סדרה של ניסויים ותצפיות, חוקרים במרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק טוענים כי החיידקים בתוספתן יכולים להשאר בגוף גם לאחר התקף שלשולים (diarrhea). ההתקף מרוקן את המעיים גם מהחיידקים הטובים, אך החיידקים בתוספתן נשארים ויכולים לאכלס מחדש את המעיים. התיאוריה פורסמה אונליין במגזין לביולוגיה תיאורטית.
"קשה למצוא עדות חדה ומוחלטת, אך קיים מספר רב של עדויות נסיבתיות המצביעות על תפקידו המועיל של התוספתן : להיות מקום בו החיידקים הטובים יכולים לחיות בבטחון ובנחת עד שהגוף זקוק להם," אומר דוקטור וויליאם פרקר, פרופסור לרפואה ניתוחית ניסיונית. פרקר ערך את האנליזה בשיתוף עם דוקטור ר. רנדל בולינגר, פרופסור אמריטוס לרפואה ניתוחית כללית.
התוספתן הוא כיס צר באורך 5-10 סנטימטר, הממוקם ליד נקודת המפגש בין המעי הגס והמעי הדק. רופאים עדיין דנים בתפקידו המדוייק בבני-אדם, אך ידוע שיש רקמה של מערכת החיסון בתוך התוספתן.
המעי מאוכלס בחיידקים שונים שמסייעים למערכת העיכול לפרק את האוכל שאנו אוכלים. בתמורה, המעי מספק לחיידקים בטחון ומזון. פרקר מאמין שתאי מערכת החיסון נמצאים בתוספתן לא כדי לפגוע בחיידקים הטובים, אלא כדי להגן עליהם.
פרקר חקר בעשר השנים האחרונות את דרך פעולתם של החיידקים במעיים. במהלך זמן זה הוא הצליח לגלות כי במעיים קיים קרום דק המכונה ביו-פילם. שכבה דקה ועדינה זו מורכבת מחיידקים רבים, רירית ומולקולות של מערכת החיסון. כל אלו חיים ביחד על דפנות המעיים.
"המחקרים שלנו מעידים שמערכת החיסון מגינה על מושבות החיידקים שחיים בביו-פילם ומזינה אותן," הסביר פרקר. "בגלל שהיא מגינה על החיידקים הטובים האלה, אין לחיידקים המזיקים מקום לחיות בו. הראינו גם שהביו-פילמים נמצאים בתוספתן במיוחד, ושהשכיחות שלהם יורדת ככל שמתרחקים ממנו."
פרקר אמר כי ניתן להבין מהו תפקידו האמיתי של התוספתן אם חושבים על עולם ללא רפואה מודרנית ותנאי היגיינה.
"במדינות ללא רפואה מודרנית או מנהגים היגייניים, ניתן למצוא מקרים רבים של שלשולים. במקרים אלה, לעיתים קרובות מתרוקן כל תוכן המעיים, כולל הביו-פילמים, ונשטף מתוך הגוף," אמר פרקר. "ברגע שתוכן המעיים עזב את הגוף, החיידקים הטובים החבויים בתוספתן יכולים להגיח מתוכו ולאכלס מחדש את דופן המעי לפני שחיידקים מזיקים נוספים יכולים להתיישב שם."
במדינות מתועשות עם רפואה מודרנית ומנהגים היגייניים, השמירה על מאגר של חיידקים מועילים אינה הכרחית," המשיך פרקר. "אבחנה זו תואמת את העובדה שבחברה המודרנית, הסרת התוספתן אינה גורמת לבעיות נראות לעין."
לפני מספר עשורים, מדענים הציעו כי יתכן שלאנשים בחברות מתועשות יש שכיחות גבוהה של דלקת התוספתן בגלל "היפותזת ההיגיינה," אמר פרקר. היפותזה זו מציעה שלאנשים בחברות "היגייניות" יש שכיחות גבוהה יותר של אלרגיות ומחלות אוטו-אימוניות מכיוון שהם – ומערכות החיסון שלהם – לא נחשפו למגוון הטפילים וגורמי המחלה האחרים המצויים בסביבה. כתוצאה, כאשר מערכות החיסון שלהם ניצבות בפני אתגר חדש, הן עלולות להגזים בתגובה שלהן.
"מערכת החיסון הזו, שמגזימה בתגובתה, עלולה להביא לדלקת המקושרת עם התוספתן, ובכך לגרום לחסימה של המעיים ולדלקת חריפה של התוספתן," אמר פרקר. "כך שיתכן שהרפואה המודרנית וגינוני ההיגיינה שלנו מביאים לא רק לכך שאיננו צריכים את התוספתן, אלא גם לחלק ניכר מהבעיות הנגרמות בשל התוספתן בחברה שלנו."
פרקר ערך מחקר המבוסס על השלכות ומסקנות מכיוון שבדיקת פעולתו של התוספתן עשויה להיות קשה במיוחד. היונקים היחידים שיש ברשותם תוספתן, מלבד בני-האדם, הם ארנבים, אופוסומים ווומבאטים, והתוספתנים שלהם שונים במידה ניכרת מהתוספתנים של בני-האדם.
מחקרו של פרקר על קיום הביו-פילם ותפקידו ממומן ע"י מכוני הבריאות הלאומיים. החברים האחרים בקבוצת המחקר באוניברסיטת דיוק הם אנדרו ברבס, ארול בוש ושו לין.