ההירואיות המדומה של מחאת האוהלים
התקשורת הישראלית מנסה לשוות למאת האוהלים אופי הירואי, של משהו נעלה, נשגב, על גבול הקדוש. מובלי המחאה מוצגים כאנשים גיבורים, האנשים הקטנים והמוסריים נגד המערכת הרקובה והמושחתת.
ואולם, עלינו לזכור שבמחאה הזו אין שום דבר הירואי. איש לא יצא לרחובות למען מטרה נעלית, למען ערכים ואידיאולוגיה. הם אינם נלחמים עבור אנשים אחרים. יושבי האוהלים עושים את הפעולה הבסיסית ביותר, המשותפת לכל יצור חי ואפילו צומח - הם רוצים לשפר את חייהם הגשמיים. יתכן שהמאבק הוא צודק, יתכן ואכן הממשלה אטומה לצרכיהם, אולם אין שום דבר הירואי בכך שאנשים דואגים לנוחיותם ורווחתם הכלכלית.
כאשר אדם מוותר על רצונותיו למען עזרה לזולת או למען ערכים מקודשים, זהו דבר הירואי. כאשר יהודי מקפיד על מצוות "מעשר כספים" ומפריש עשרה אחוזים מהכנסותיו למען הזולת, זהו מעשה נעלה וקדוש, מעשה נשגב והירואי יותר מכל מחאת האוהלים גם יחד.
כאשר עשרות אלפי מפגינים יצאו לרחובות נגד הסכם השילומים מגרמניה, היה זה מעשה אצילי, גם אם לא נכון. אותם אנשים ידעו היטב שהשילומים עתידים לשפר את איכות חייהם, אך היו מוכנים לוותר על הישגים חומריים אלו למען המטרה שנראתה להם נעלית - שמירת כבודם של מיליוני הנטבחים בשואה הי"ד.
אין שום הבדל בין חתול שרודף אחרי עכבר כדי להשקיט את רעבונו, או העכבר שמנסה לברוח מהחתול, לבין כל פעולה אנושית, עכברית או חתולית אחרת שמטרתה השגת הישגים חומריים כאלו ואחרים.
איזהו גיבור - אמרו רבותינו - הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלכד עיר".