מוסר אנושי מול מוסר אלוקי
פעמים רבות, אפילו מאוד, נתקלתי בשאלה המתריסה: "נו, אז מה? אתה דוס? אז לכן אתה יותר טוב ממני? נו בכיאת, אני לא מוסרי / איש נחמד / בלה בלה בלה?" אני מניח שהרבה חוזרים בתשובה, ואפילו חלקית, ייתקלו רבות בשאלות מסוג זה, חלקן בהתרסה, חלקן בהתגוננות, וחלקן, כרגיל, מתוך סקרנות ועניין אמיתיים.
קל לי מאוד לקחת את הנושא הזה לכיוונים שונים. כמו למשל נוקדת המוצא של השואל היקר שברור לו, משום מה, שלחזור בתשובה אומר להיות אדם טוב יותר, ולא רק ללפף את הזרוע ברצועה שחורה מידי בוקר. אני גם יכול לשפוך הררי דיו ווירטואלי על עיקרון ה"מוסר" והמשקל האבסולוטי של "ערך" שאינו יכול להיות נגזר, אפילו תיאורטית, מהלכי רוח, מודרנה או אופנות שונות. [על ההשלכות הנוראות של הגישה האחרונה כתבתי במאמר מצמרר תחת הכותרת "מוסר אתאיסטי, יש חיה כזו?"]
אבל במאמר זה אני כן רוצה להתמקד בשתי נקודות, שבהם המוסר האנושי הנאור ביותר, הנעלה ביותר והמצוייד בסייסמוגרף הרגיש ביותר, משום מה לא מכיר בזה. אוקיי? בואו נעבור על זה יחד:
א. אחד ה-דברים שהחברה המערבית המודרנית, ובכללה החברה הישראלית מעריצה, הם אנשי התקשורת. אלו היושבים באולפנים ואחראים לנתב אלינו את האינפורמציה על מה שקורה במדינה, ולעיתים בליווי פרשנות. ומיהו ה-איש תקשורת, המוצלח ביותר, האיכותי ביותר? זה שמצליח להביא "חשיפות" רבות. כל אחד מאיתנו יודע, כי חשיפה, כמעט כל חשיפה, באה לרוב על חשבונו של אדם מסויים. לפעמים באופן ישיר (כולנו זוכרים לפני זמן לא רב על אדם במשרה בכירה ששם קץ לחייו אחרי חשיפה בכתבה שנעשתה אודותיו) ולעיתים באופן עקיף.
מדוע? הרי אנחנו יודעים כל כך טוב שאסור לפגוע בזולת. מערכת משפט מורכבת ומתוחכמת עומדת לרשות האזרח הקטן שאי מי פגע בו?
שאלה נוספת: כיום החוק הישראלי מתיר "בגידה". בן / בת זוג המקיים יחסים עם אדם זר, אינו עובר על עבירה פלילית כלשהי. זאת למרות, שכולנו יודעים שבני/ות זוג רבים שמו קץ לחייהם (במקרים קיצוניים) ונשברו נפשית (כמעט בכל מקרה) שמעשה כזה נודע להם.להיכן נעלמה כל ההומניות?
מסתבר, כי המוסר האנושי המודרני מחייב אותנו לא לפגוע בגוף האדם. לא להכות אותו, לא לחתוך לו חד מאיבריו, וכמו כן לא לפגוע בכספו. אבל לפגוע בנפשו, ברגשותיו (כמו בבגידה, או בלשון הרע) המוסר, והחוק הנגזר ממנו, אינו מכיר בזה. המוסר המודרני רואה באדם יצור חד מימדי, ומתעלם לחלוטין מדבר מהותי הרבה יותר הנמצא בו.
מי שיעיין בפרשת שבוע כמו האחרונה, יגלה נופים חדשים במחוייבות שלנו לחשוב על הזולת, על מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, מה כואב לו עככשיו ובאיזה אופן נוכל להקל עליו. וזו לא מעלה איכותית, זו דרישה בסיסית.
ב. לפני קרוב ל75 שנה, כמעט חצי גלובוס האמין כי באה הגאולה והישועה. הסוציאליזם, השוויון והצדק החברתי ישלטו בכיפה, ושלום על העולם. התהליך התחיל מצויין, ב1917 רוסיה הפכה להיות קומוניסטית, מלחה"ע השניה סיפחה עוד חצי אירופה מאושרת למקום הבטוח בחינוך, בריאות ופרנסה, וחלקים נרחבים במזרח אסיה התנהלו לפי שיטה זו.
רק דבר אחד הם שכחו. האדם, זה שאמור לנהל את כל זה. נשאר אותו אדם. קטן, אגוצנטרי, תאב בצע, רדוף כבוד ודחפים אישיים. השאר הסטוריה. מסתבר שעל מנת לתקן את העולם, צריך להתחיל עם העולם הקטן. האדם. אנחנו. [על הדרך להגיע לרמה זו, כתבתי מאמר בשם "המצווות, נטל או נכס?"]
אולי הנקודה המרכזית ביותר, עקב האכילס של המוסר האנושי, נעוץ בעובדה כי בני אדם ניסחו אותו וקבעו ואותו. אותם אנשים שהיה נראה להם לנכון לקבוע כי אין לגעת לרעה בבעלי חיים, שהשחיטה היהודית היא אכזרית מדי עבורם, שפינקו את כלביהם, המיתו בשאננות באכזריות שאין דומה לה עשרות אלפי אנשים ביום, בצורה שקולה ומחושבת.
המחוייבות שלנו לחינוך העצמי כוללת לא רק מעשים ופעולות, לא רק דיבורים ושמיעות, לא רק הבטות מיותרות, אלא אף תחושות ורגשות "לא תחמוד" "ואהבת את הגר" "ואהבת לרעיך כמוך". לא מספיק לחייך אליו, עלינו לגרום לכך שנחוש אליו סמפטיה אמיתית. הטלת פחד באמצעות גורמי אכיפה היא קריטית לשמירת חברה מתוקנת, אולם כאשר החברה כולה, כולל קובעי המדיניות, מוטים משקולים קטנים ואנוכיים, התשתית הבסיסית ביותר לתקינות המערכת נשמטת, וההסטוריה מספרת.