נהמא דכיסופא
שאלה -
ידועים דברי הזוהר הקדוש שהסיבה שהקב"ה לא ברא את האדם ישר בגן עדן כדי שהאדם יזכה בשלמות שלו בכוחות עצמו, כדי שהטובה שיזכה לה לא תהיה "נהמא דכיסופא" - כלומר - לחם של בושה, כמו עני שמקבל פרוסת לחם והוא מתבייש בה.
השאלה שנשאלת, אם הקב"ה הוא כל יכול, למה הוא לא ברא את האדם בצורה שהוא לא יתבייש ממתנת חינם וחסל. זה היה חוסך הרבה צרות.
תשובה -
אכן שאלה מצויינת.
דבר ברור ופשוט, וכך גם שמעתי מרבותי, שהמושג "נהמא דכיסופא" כמו הרבה מושגים בזוהר הקדוש הוא מושג עמוק ולא כמו שנדמה בצורה שטחית.
מי שמסתכלבצורה שטחית נדמה לו שהזוהר בא לומר כאן שיש פה בעיה צדדית. כאילו נאמר שהקב"ה היה רוצה לברוא את האדם ישר בגן עדן, אבל יש בעיה של נהמא דכיסופא שמונעת אותו, חלילה וחס. זה בודאי לא כוונת הזוהר, שהרי בודאי שמי שברא את האדם יכל לברוא אותו בצורה כזאת שקבלת לחם חסד הייתה גורמת לו רגשות גאוה עזים, ואילו אכילת לחם שהושג ביגיע כפו הייתה גורמת לו לתחושות בושה איומים ונוראים.
אז מה כן כוונת הזוהר?
הכוונה היא כך -
הקב"ה רוצה להיטיב לאדם בטובה האמיתית, בשלמות האמיתית. והשלמות האמיתית היא רק שלמות שהאדם זוכה בה בכוחות עצמו. אין הכוונה שהקב"ה אינו יכול חלילה לתת לאדם את הטובה בלי בחירה שלו, אלא שהוא אינו רוצה בזה, כי זו אינה טובה ושלמות אמיתית.
וכך כותב הרמח"ל בספר "דרך השם" (ח"א פ"ב) שבנוי כולו על דברי הזוהר -
"ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא. פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו ית'. כי הנה הוא ית"ש שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שימצא בזולתו, שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימיות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו:"