נצוצות לפרשת ויחי - על חובתנו בשעה זו

מאת: נח גוטמן | 1/7/2012 ניצוצות מפרשת השבוע

"...הם היו משוכנעים כי כאשר שיירה כה משונה מופיע במחוזותם, אין דבר יותר מתבקש מאשר לקבל את פניה במטר אבנים. תגידו על הכפריים מה שתרצו. אולי הם אינם יודעים לכתוב, אולי גם לא לקרוא, ואולי אינם יודעים לעשות דבר, אבל בדבר אחד הם מקצועיים ביותר - בהשלכת אבנים."

בהפטרת הפרשה מתואר כיצד דוד המלך נותן לשלמה בנו מספר הוראות לפני מותו. אחרי שדוד המלך מסיים לחזק את בנו בענייני תורה ויראת שמים, הוא פונה לתת לבנו מספר הוראות לגבי ניהול הממלכה. דוד המלך מצוה את שלמה להרוג שני אנשים - את שמעי בן גרה ואת יואב בן צרויה. מצד שני הוא מצוה אותו לגמול חסד עם בני ברזילי הגלעדי, לעשותם מאוכלי שולחנו.

והנה, גם יואב בן צרויה וגם שמעי בן גרה היו אנשים חשובים ביותר בממלכה, ממקורבי בית המלכות. יואב היה שר הצבא של דוד המלך, ואילו שמעי היה רבו של דוד המלך. מצד שני, ברזילי הגלעדי היה סתם יהודי זקן שגר בהרי הגלעד בעבר הירדן, איש בין האנשים בלי שום חשיבות מיוחדת. שלמה המלך מיד עם שבתו על כסא אביו צריך לקחת את האנשים הקרובים אליו ביותר, ולסלק אותם מהזירה, ומצד שני לקחת איזה אדם אלמוני אי שם מן הגלעד, ולתת לו כבוד מלכים.

אומר החפץ חיים -

רואים כאן יסוד חשוב מאד. הקירבה האמיתית של האדם והנאמנות לצך איננה נמדדת בזמן שהמלך יושב ברומו של עולם וכולם רועדים למשמעתו. הנאמנות האמיתית נמדדת בזמן שהעם החליט למרוד בו. רק אז ניתן למדוד מיהו הנאמן באמת, ומיהו זה שמחניף כל פעם לבעל הכוח.

כאשר דוד ושלמה המלך ישבו איתן על כסאם, שמעי בן גרה ויואב בן צרויה היו מקורבים למלכות, ומצד שני ברזילי הגלעדי היה סתם אזרח מן השורה. אבל המבחן האמיתי לנאמנותם היה דווקא בשעה שאבימלך בן דוד מרד באביו. באותה שעה, כאשר דוד המלך נאלץ לברוח מירושלים עם מקורביו. או אז התגלתה האמת הערומה. או אז התגלה פתאום כי שמעי בן גרה הוא אויב של המלך, שמקלל אותו בשעתו הקשה ביותר, ואילו דווקא ברזילי הגלעדי התברר פתאום כאדם שמוכן לסכן את חייו בעבור דוד המלך.

הנמשל הנורא, אומר החפץ חיים, נוגע לימינו אנו.

במשך אלפי שנים עם ישראל היה נאמן לתורה. הוא העביר אותה מדור לדור ושמר עליה באדיקות רבה. גם אומות העולם התייחסו לתורה בכבוד רב. באותם זמנים, גם אדם שלא היה שלם בלבו עם האמת היה נאלץ לקיים את התורה מחמת אילוצים חברתיים. אי לכך, גם מי שקיים את התורה לא תמיד ניתן היה לדעת בוודאות את אשר על ליבו.

ואולם, כאשר בדורות האחרונים רוב מנין ובנין של עם ישראל נטש את דרך התורה, כאשר שומרי התורה מבוזים ומושפלים, דווקא בתקופה הזאת ישנה חשיבות רבה ביותר לכל יהודי ששומר על הגחלת.

משל נוסף אמר החפץ חיים באותו ענין -

מעשה במלך שהחליט ביום בהיר אחד לעשות סיור ארוך בכל מחוזות המדינה. הסיור תוכנן מראש לפרטי פרטים, כשהשיירה המלכותית הייתה אמורה להתחיל את הסיור מעיר הבירה והערים הגדולות והמפותחות ביותר, משם להמשיך אל הערים והמחוזות הקטנים יותר, עד שלבסוף הייתה השיירה אמורה להגיע אל המחוזות המרוחקים ביותר, לכפרים והעיירות הנידחות והבלתי מפותחות באזוריה הנחשלים ביותר של המדינה. בכל מקום אליו הגיע המלך התאספו אנשי המקום לחלוק כבוד לשיירה המלכותית. כמובן שבערים הגדולות היו אלה מפגנים מרשימים ביותר, כדרכם של מלכים בעבר הרחוק. בערים הבינוניות הלכו הטקסים וירדו בהמוניותם ובעוצמתם, אבל בכל מקום ומקום השתדלו לחלוק למלך כבוד גדול עד היכן שידם מגעת.

והנה, לקראת סוף הסיור הגיעו המלך ואנשיו אל הכפר הנידח והפרימיטיבי ביותר ברחבי המדינה. היה זה כפר עלוב ומסכן. בין הבקתות המטות ליפול הזדנבו להם שבילי עפר בוציים, בהם שוטטו בחוסר מעש ילדי המקום, מוזנחים ועזובים. הכפריים המקומיים היו כל כך נבערים מדעת, שאיש מהם לא ידע אפילו קרוא וכתוב.

כאשר השיירה המלכותית הופיעה בשערי הכפר, התושבים המקומיים נבהלו מאד. הם, שהיו רחוקים מאד מעיר המלוכה לא ראו מימיהם מהו מלך, וכיצד נראית שיירה מלכותית. הם היו משוכנעים כי כאשר שיירה כה משונה מופיע במחוזותם, אין דבר יותר מתבקש מאשר לקבל את פניה במטר אבנים. תגידו על הכפריים מה שתרצו. אולי הם אינם יודעים לכתוב, אולי גם לא לקרוא, ואולי אינם יודעים לעשות דבר, אבל בדבר אחד הם מקצועיים ביותר - בהשלכת אבנים. לא סתם אבנים, אלא סלעי ענק. אנשי המלך המבוהלים רצו להפוך את כיון השיירה ולהימלט על נפשם, אלא שלמזלם באותו רגע הופיע באזור זקן הכפר, המלומד המקומי. הוא היה אדם משכיל בעל ידע רחב, שכלל בעיקר קריאה שוטפת בשפה המדוברת. כמו כן היו לו אי אילו ידיעות חשובות מאד, כמו שמו של המלך, ועוד. ממש פרופיסור דגול. המלומד המקומי ביקש מאנשיו להפסיק לאלתר את ידוי האבנים, ולאחר בירור והתלבטות קצרה הוא אסף אותם סביבו והסביר להם מהו המלך, ומה עושים כאשר הוא מגיע. אסור להשליך אבנים, ובשום אופן לא מרימים ידים על אנשי השיירה. במקום זה עלינו לכבד את המלך כמיטב יכולתנו. הכבוד הגדול שעשו אנשי המקום למלך, היה עלוב לעומת הטקסים הנוצצים שנערכו לכבודו בערים הגדולות, אולם דווקא מקבלת פנים זו נהנה המלך יותר מכל דבר אחר.