חז"ל וידיעת הטבע - פרק ב'
בפרק הקודם טיפלנו בנושא של ידיעת הטבע של חז"ל. ראינו שעל פי ראייתם של חז"ל, וגם על פי ההיגיון הפשוט, דיני התורה נקבעים לפי המבט של אדם מלפני 3300 שנה, ולא על פי מה שנראה דרך עדשת המיקרוסקופ.
כל זה בנוגע לקביעת ההלכה. אבל מה אם דברים שאינם נוגעים כלל להלכה?
עירובין דף סג/א
"תניא רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.
ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו.
אמרה לו: נביא אתה?
אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. בפניו הוה והא רחוק ממנו שלש פרסאות קאמר וליטעמיך שמו ושם אביו למה? אלא שלא תאמר משל היה "
כלומר, הגמרא מביאה סיפור על תלמיד שהורה הלכה בפני רבו, ונטרף על ידי אריה. שואלת הגמרא למה בסיפור מופיע שמו ושם אביו? עונה על זה הגמרא, שלא תאמר משל היה.
מהגמרא הזאת נמצאנו למדים שני יסודות.
א. אם לא היה מוזכר שמו ושם אביו, יתכן בהחלט שהגמרא הייתה מספרת סיפור שלם, וכל הסיפור הזה לא היה ולא נברא אלא משל היה.
לנו יש טעות יסודית בהבנת המושג "משל". אצלנו משל זה סיפור עם נמשל, שהכותב החליף את הדמויות האמיתיות בדמויות דמיוניות. אצל חז"ל משל זה סיפור שבא להעביר מסר מסוים, גם אם אין אפשרות לתרגם אותו לנמשל.
ב. בגמרא הזו כתוב יסוד נוסף. כשם שהגמרא מלמדת אותנו מתי אפשר לומר שהסיפור הוא משל, כך היא מלמדת אותנו מתי אי אפשר לומר משל היה.
הרי הגמרא כותבת ששמו ושם אביו נכתבו כדי שלא נאמר משל היה. נשאלת השאלה, למה כאשר נכתבו שמו ושם אביו אי אפשר לומר משל היה? אולי השם הוא חלק מהמשל? אלא כאן כתוב יסוד חשוב ומרכזי בהלכות משלים. ישנה דרך מאד מאד פשוטה להבחין בין משל לסיפור אמיתי. המשל הוא סיפור אנונימי, שנכתב בלי שם, בלי תאריך, ובלי שום קישור לאירועים הסטוריים אחרים. סיפור היסטורי אינו נכתב בלי רקע וקישורים לאירועים חיצוניים.
מצאנו לדוגמא כיצד חז"ל נחלקים בשאלה האם ספר איוב אכן מתאר עלילה אמיתית או ש"איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". מצד שני לא מצאנו מעולם שחז"ל יאמרו למשל שהסיפור של מכירת יוסף לא היה ולא נברא. מה הסיבה לכך? משום שהסיפור של יוסף הוא סיפור עם שמות, תאריכים, ומקומות מדויקים. הסיפור הזה הוא חלק מסידרת אירועים ארוכה, ולא סיפור בודד. לסיפור של ספר איוב לעומת זאת, אין את הדבר הבסיסי ביותר שאמור להיות בספר היסטוריה. תאריך. הוא גם איננו מהוה המשך לסיפורים קודמים או רקע לסיפורים מאוחרים. בסיפור כזה יש מקום לומר שהוא משל. דבר זה מלמדנו איך להתייחס לסיפורים תמוהים שנמצאים בחז"ל.
הרעיון הזה איננו רעיון שלי או של מישהו אחר בעידן המודרני. הרמב"ם והמהרש"א כתבו את זה הרבה לפני.
אני רוצה לסיים את הפרק עם דוגמא קלאסית של מאמר בגמרא שנראה מאד תמוה, אך אם נתבונן בדברי המפרשים נגלה אורות גבוהים.
בגמרא במסכת בבא בתרא דף עג' מופיעים סדרת סיפורים ואגדות של האמורא רבה בר בר חנה. הסוגיה הזאת היא סוגיה מאד יחודית שאין דומה לה בכל הש"ס כולו. הסיפורים של רבה בר בר חנה הם סיפורים שנראים כמו אגדות לא מובנות. מי שלא רגיל ללמוד גמרא איננו יודע עד כמה התופעה הזאת היא חריגה ונדירה. אך אם נתבונן בדברי המפרשים השונים בסוגיא נראה איך הם הפשיטו את האגדות הללו מהמעטה החיצוני שעליהם, וגילו מתחת אותו מעטה אוצרות מופלאים של חכמת אין קץ. הגאון מווילנא אומר שבאגדות הללו טמונים הסודות העמוקים ביותר, שחז"ל הטמינו אותם מפני הגויים.
אחד הסיפורים של רבה בר בר חנה הוא, שיום אחד הוא נסע בספינה, ולפתע נראה להם באופק אי קטן. נוסעי הספינה שהיו מותשים מהנסיעה הקשה שמחו על ההזדמנות לרדת מן הספינה ולנוח קצת מעמל הדרך. הם ירדו מהספינה והדליקו מדורה קטנה להנאתם. אך אז התבררה להם טעותם המרה. אותו חוף מבטחים שכל כך קסם בעיניהם, לא היה יותר מאשר גבו של דג ענק. המדורה שהודלקה על גבו של הדג לא מצאה חן בעיני הדג, והוא החליט להתהפך על גבו, תוך כדי שהוא מנער את נוסעי האוניה ההמומים הישר אל מימי הים הקרירים. הנוסעיחם האומללים עמדו לטבוע בים, אך לרוב מזלם נזדמנה לשם ספינה, שהעלתה אותם אל סיפונה, רטובים אך מרוצים.
האגדה הזאת נראית לכאורה אגדה משונה ומוזרה. מעבר לעצם הסיפור המוזר, ישנה שאלה נוספת. גם אם נניח שהסיפור אכן היה, לשם איזו מטרה הגמרא מביאה כזה סיפור.
על כך ענה ה"נתיבות המשפט" בספרו "נחלת יעקב" באופן הבא.("נחלת יעקב" דף לג' עמוד ב').
הספינה ונוסעיה הם עם ישראל בגלות. וראה רבה בר בר חנה ברוח הקודש שלפני ביאת המשיח תהיה לעם ישראל מלכות ויהיה נדמה להם שבאו לחוף מבטחים ונגמרה הגלות. אך באותה מלכות ישלטו עם ישראל על אומה אחרת, שתהיה כפופה ושפלה תחת ידם, וזהו הדג הענק. ובני ישראל באותו דור יהיו בטוחים שידם תהיה לעולם על העליונה, והם ירשו לעצמם להתגרות בדג, כמו נוסעי הספינה שהדליקו אש על גבו של הדג. עד שביום אחד אותה אומה עתידה למרוד בעם ישראל ולהעמיד אותו במצב מאד מסוכן. המצב הזה עלול להגיע לגרוע מכל, אלמלי יהיה זה ממש בסמוך לביאת הגואל.
הרי לנו דוגמא נפלאה איך הופכת אגדה עמומה לנבואה מדהימה על עתיד האומה. למותר לציין שהנתיבות המשפט חי לפני 200 שנה, הרבה לפני שנראו ניצני הציונות.
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.