התורה והנאות החיים

מאת: הדוס | 11/9/2010 השקפה תורנית

האם התורה דורשת מהאדם להתנתק מהנאות החיים? האם לפי חז"ל על האדם לחיות חיי סגפנות על מנזר בודד בהרי ההימליה? האם הנאות העולם הם דברים שליליים? על השאלות הללו נעמוד במאמר הבא.

אם נחקור את הענין לעומקו נראה שהשאלה הזו היא בעצם אחת מנקודות המחלוקת שבין היהדות לבין הנצרות. לכל דת ואידאולוגיה בעולם ישנה איזושהי דמות אמיתית או מיתולוגית שהדמות הזאת מייצגת עבורה את הצורה הנכונה, היפה, והמושלמת, שכך אמור להראות האדם השלם והמוצלח. בתרבות המערבית - אמריקאית מופיעה דמות זו כאדם צעיר, יפה, תואר שני, רווק, עובד, עם משכורת גבוהה, שחיי חיי פריצות בלילות. בתרבות האירופאית הדמות הזאת מופיעה בצורה דומה למדי, אך מעט יותר מנומסת. בחברה הדתית לאומית הוא מופיע כבוגר יחידה צבאית ברמה פיקודית, מנהל משפחה מסודרת, עובד לפרנסתו, פתוח , ובעל ערכים גבוהים מצד שני. בציבור הליטאי הוא הופך לפתע לרב ישיש, הרכון על ערימת ספרים עם מצח חרוש קמטים. עיניו הטהורות מפיקות מבט פיקחי, ופיו מפיק מרגליות. בציבור החסידי גיבורינו הנערץ עוטה על גופו כתונת פסים מוזהבת, ומעודד את הקהל הקדוש בידיו הצנומות, להמשיך לרקוד ביתר שאת ויתר עוז. הדמות הזאת מופיעה בכל תרבות ללא יוצא מן הכלל. והדמות המיתולוגית הזאת משקפת את כל תמצית ההויה של אותה תרבות.

הבה ננסה להשוות בין דמותו של הנוצרי השלם, לדמותו של היהודי השלם. מי הוא הנוצרי השלם? הכומר והנזיר. ומיהו היהודי השלם? הרב, הפוסק, הראש ישיבה.

בנקודה הזאת אנחנו מגיעים לאחד המחלוקות המרכזיות שבין היהדות לבין הנצרות. מה הם חיי הכמרים והנזירים בנצרות? כיצד נראים חייהם של אותם אנשים שחיים על פי האידיאה הנוצרית? על פי הנצרות הקטולית, וכך זה היה עד הקמת הכנסיה הפרוטסטנטית, המאפיין הבולט ביותר של חיי הכמורה והנזירות הוא נדר הפרישות. הנדר שבו הכומר והנזיר מתחייבים שלא לישא אישה ולא להקים משפחה. זוהי צורת החיים ה"קדושה" של הנצרות. אדם נשוי עם אישה וילדים איננו יכול להקדיש את כל יומו ולילו להגיגים פילוסופיים על משמעות החיים. הוא איננו יכול להתנתק לחלוטין מהויות העולם. וגרוע מכל - הוא נאלץ למלא את צורכי הגוף. הראש הנוצרי איננו מסוגל לתפוס איך אדם בכזה מצב יכול להיות קדוש. איך אדם שנאלץ להחליף טיטולים ולפרנס את משפחתו יכול להיות אדם רוחני. איך אדם שחי חיים נורמליים יכול להתרומם שני טפחים מעל הקרקע. ולכן, מי שחשקה נפשו בקרבת אלוקים עליו לתת גט לעולם הנורמלי, לחיי המעשה. עליו להסתגר על מנזר מבודד, אי שם על הר נידח.

ומה אומרת על כך התורה? חז"ל לא זו בלבד שאינם מקדשים את חיי הפרישות, אלא ממש להיפך. "שרוי בלא אישה - שרוי בלא תורה, בלא ברכה, בלא שמחה, בלא חומה". בלי אישה אין תורה. הדוגמא הקיצונית ביותר לניגוד בין היהדות לנצרות בנושא הזה הוא בהלכות הכהן הגדול ביום הכיפורים. הכהן הגדול ביום הכיפורים מבצע את המעשה החשוב ביותר במצוות התורה. הוא נכנס בפעם היחידה בשנה, ביום הקדוש ביותר בשנה הוא נכנס להקטיר קטורת במקום הקדוש ביותר, בקודש הקודשים. ומה דורשת ממנו התורה כדי שיוכל להיכנס לקודש הקודשים? עליו להיות נשוי!!! הנצרות אומרת "אין כניסה לנשואים", ואילו התורה עומדת בשערי קודש הקודשים ומכריזה "אין כניסה לרווקים". האדם היחיד בתורה שנצטווה לפרוש מאישתו היה משה רבינו, מבחר המין האנושי, וגם זה היה אחרי גיל שמונים, לאחר שהיה עם אישתו כל חייו, והוליד ממנה שני ילדים.

המושג נזיר מופיע גם בתורה, אבל בסגנון שונה לחלוטין. הנזיר התורני איננו צריך להתנזר מכל חיי העולם הזה, אלא רק מכמה דברים בודדים, שכוללים שתיית יין, שזה היה מוצר המותרות הנפוץ ביותר , גילוח והטמאות למתים. הוא אינו נשבע לחיות חיי עוני, הוא אינו נאלץ לוותר על רכושו האישי כמו בדתות אחרות, וממשיך לנהל חיי משפחה תקינים. גם את ההגבלות הללו הוא יכול לקבל לתקופה מוגבלת, משלושים יום ואילך ולא לכל ימי חייו. הנזיר בתורה איננו מהוה דמות לחיקוי ולא דרך לרבים, אלא מעשה שמתאים לאנשים מסוימים בלבד, כאשר אדם רואה שהיצר הרע משתלט עליו והוא חייב לעשות משהו קיצוני כדי להשתחרר ממעגל היצר. זה כמו קורס גמילה מסיגריות. "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ומצד שני מי שנודר נזירות שלא לצורך "נקרא חוטא, אמרה תורה לא דייך במה שאסרה תורה".

כמו כן אנחנו רואים שחז"ל השתמשו בהנאות העולם לעבודת הבורא. חז"ל תיקנו לנו ברכות הנהנין על כל הנאה והנאה. אתה אוכל? תברך. אתה שותה? תברך. אתה מריח בשמים? ברכה. אתה יוצא לטיול, רואה את הים או איזה תופעת טבע נדירה כמו הר גבוה במיוחד אחרי שלושים יום שלא ראית, אתה נהנה מזה, תברך את מי שברא את זה. אתה יכול להנות, אבל תנצל את ההנאה לעבודת השם. תגיד תודה, אל תהיה פרא אדם. אתה מתחתן? תברך. "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות". התורה לא רוצה שאדם יהיה משוגע. תהיה נורמלי. תחיה כמו שהשם ברא אותך. אבל כמו בן אדם, לא כמו חתולה.

אבל, האם התורה איננה רואה פסול בחיי מותרות? האם התורה איננה רוצה להגביל את האדם?

ובכן. התורה איננה אוסרת על האדם שום הנאה. וכשאני אומר שום הנאה אני מתכוין לכל סוגי ההנאות הקיימות. התורה רק מכניסה את הנאות העולם לתוך מסגרת. התורה לא רוצה שהאדם יהפוך לבהמה גסה שאין בראשה מאומה מעבר לאיבוס שעומד לפניה. ולכן התורה שמה גדרים. עד כאן. תהנה, תשמח, אבל תשמור על פרופורציות.

יתירה מזו. כל הנאות העולם גורמים לאדם הנאה ואושר עד גבול מסוים. מי שאוכל מדי הרבה סופו להקיא. גם כסף ורכוש מועיל עד גבול כל שהוא. על פי המחקר המפורסם של פרופ' דניאל כהנמן, הכסף מביא לעליה ברמת העושר עד שמרמה מסוימת הוא מפסיק להביא תועלת. דוד המלך עליו השלום אמר את זה אלפי שנים לפניו, בלי לבזבז תקציבי עתק על מחקר. "ראש ועושר אל תיתן לי". דוד המלך מבקש מהקב"ה, אני לא רוצה להיות עני ולא להיות עשיר. תן לי את מה שאני צריך ברווח, וזהו. יותר מזה זה רק מעמסה. הנצרות קידשה את חיי העוני. התורה אומרת שכסף זה דבר טוב, עד הגבול. מעבר אליו "מרבה נכסים מרבה דאגה"..

ובכלל, המבט המערבי על המושג "אושר" רחוק מאד מההסתכלות של חכמי ישראל. למה יש כל כך הרבה אנשים שאינם מאושרים? אינני הולך לפתוח פה סדנה לפיתוח האישיות כמו בכל מיני אתרי פסאודו תורה למיניהם, אבל היות והנושא הזה משמש לפעמים ככלי ניגוח נגד התורה שדורשת כביכול חיי צער וסיגופים, אני רוצה להידרש לעניין בקצרה. בספר חובות הלבבות בשער חשבון הנפש כותב תשובה לשאלה למה אנשים לא מרוצים מהחיים. התשובה שלו עומדת כאנטי תיזה לגישה המודרנית הבהמית שהכל תלוי בכסף כסף כסף. וכך הוא כותב.

"והשנים ועשרים חשבונו עם נפשו על התערבו עם בני אדם בתקנת העולם מחרישה וקצירה, ומיקח וממכר, והעניינים שנעזרים בהם קצת בני אדם בקצתם על ישוב העולם, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם, ויחמול עליהם וידחה מהם כפי יכולתו מה שיזיקם.
כמו שכתוב (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך.

וימשל בזה, כאלו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה בדרך עקוב, ויש להם ללון במחנים רבים, ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות, והאנשים במתי מעט, ולכל אחד מהם בהמות רבות שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם פעמים.
ואם יעזרו איש את אחיו לטעון ולפרוק, ויהיה חפצם בשלום הכל ולהקל מעליהם, ושיהיו שווים בעזר ובסיוע ביניהם, יגיעו אל הטוב שבעניינים.
ואם יחלק ליבם, ולא יסכימו לעצה אחת, וישתדל כל אחד מהם לעזור לעצמו לבד - ילאה רובם.

ומן הפנים האלה, אחי, כבד העולם על יושביו, ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו, מפני שרצו להתייחד כל אחד מהם בחלקו בו, וביותר מחוקו ממנו. ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם, וביקשו בו אשר לא להם, מנעם העולם חוקם ממנו, ולא המציא להם חלקם בו. על כן אינם מרוצים ממנו, ואין אחד בהם שאינו מתרעם בו ובוכה עליו. כי בקשו בו מותרי המחיה, ומונעם הוא די הספוק, אלא לאחר הטורח הגדול והיגיעה הרבה.
ואילו היה מספיק להם די ספקם, ותהיה השתדלותם שווה לתועלת כולם, ויהיו שווים בענייניהם, היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו.
ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם, אלא מחלישים קצתם את קצתם, ועכב כל אחד מהם על חברו, ומרפה כוחו, עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו ולא ישיג תאוותו.

על כן השתדל אחי לקנות רעים נאמנים ואוהבים זכים יהיו לך לעזר על תורתך ועל עולמך, בהיות לבך שלם עמהם, ומצפונך זך להם, ושיהיו חביבים עליך כנפשך, כשתמצא ידך מי שהוא ראוי לזה מהם, ואל תפקיד סודך אלא אצל סגולת הסגולה מהם בלבד
.
כמו שאמר בן סירא רבים יהיו דורשי שלומך גלה סודך לאחד מאלף
ואמר החכם (משלי כז) "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש"

ה"חובות הלבבות" מונה שני נקודות שגורמות לכל הסבל האנושי. א. העדר עזרה הדדית במקרה הטוב, שינאה וקנאה והרעמת מכשולים במקרה הגרוע. ב. הרצון של האנשים לחיות חיי מותרות מופרזים, בחריגה מגבולות הפרופורציה.

ה"חובות הלבבות" ממשיל את העולם לשיירה שנוסעת עם בהמות טעונות. העבודה של פריקה וטעינה של הבהמות זו עבודה שכאשר היא נעשית בצוות היא מתבצעת בקלות ובמהירות. ואילו כאשר אדם מנסה לעשות את זה לבדו היא כמעט בלתי אפשרית. ולכן, אם כל אחד יעזור לשני הם יסתדרו בקלות רבה, אבל אם כל אחד ידאג רק לעצמו, אוי ואבוי לגורלם. הגורם השני הוא חיי המותרות. הוא לא אומר שאסור להנות מהחיים, אבל יש גבול שממנו ואילך הרכוש והמותרות רק יוצרות בעיות חדשות. לפני כמה זמן היתה מסיבת עיתונאים של אחד מהעשירים הגדולים בארץ, (חרדי, למען האמת) והוא אמר שם שמאז פרוץ המשבר העולמי הוא עובד עשרים שעות ביממה!!! באותו זמן שאנשים נורמלים נהנו מהחיים, הבנאדם הזה עבד כמו עבד אמיתי. בואו נתאר לעצמינו בעל מפעל שיכריח את עובדיו לעבוד עשרים שעות ביממה, הרי כל העולם יזעק חמס. איך אפשר להתעלל ככה באנשים. והנה כאן עומד אדם, ומכניס את עצמו בבחירה מלאה לתוך הסיוט הזה. תגיד, אתה נורמלי?

התורה איננה אוסרת על האדם להיות עשיר, אבל סולם הערכים של חז"ל מציג את העשירות המופלגת כדבר בעייתי.   

התורה מצד אחד מכניסה את הנאות החיים לתוך מסגרת שפויה ומאוזנת, ומצד שני נותנת לך את הנכס היקר מכל - חיי חברה ומשפחה בריאים. אישתך היא אשתך, הבנים שלך הם בנים שלך ולא קגלסים רשעים שזורקים אותך לאשפה כשאתה הופך לנטל. החברה שאתה חי תעמוד לצידך לא רק כשאתה חזק ובריא, אלא גם כשמדי פעם אתה נזקק לעזרה, וכל אדם נזקק לעזרה, על כל צעד ושעל. החברה המערבית שמה את הכסף והקריירה במרכז. התורה לא בזה לדברים האלו, אבל מזכירה לנו שיש עוד דברים בחיים.

וכך לשון הרמב"ם בפרק ג' מהלכות דעות-

"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.".

נסיים עם ההגדרה של הרב שך זצ"ל שהיה נוהג לסכם את הנושא הזה במשפט אחד.

התורה לא אוסרת, התורה מגבילה

תגובות

לכבוד פו הדוס הנכבד ותודה על מאמר מעולה

אביהו | 3/19/2010 5:07:50 PM

שבת שלום ומבורכת
הדברים שכתבת לדעתי לא קיימים בחברה החרדית שמובילה את אנשיה לעוני ולחיי סגפנות בשם ברכה שנכתבה בתורה ולאו דווקא מצווה-כמובן שיש להתרבות אבל במידה. החרדים חיים בסגפנות בניגוד לדעת התורה אלא בעקבות רבנים ומחמירים שמעוותים את רצון התורה. מכך נוצר מצב בו החברה החרדית שרויה בעוני כבד ולא זוכה להנאות החיים לעומת הדתיים הלאומים שלוקחים הכל במידה והולכים כיום הכי קרוב שאפשר בדרך התורה זוכים לגעת בקצוות החזון אטיופי שלך אך לצערי עד שהחברה שהולכת בדרך התורה הקדושה לא תשתחרר מהמחמירים לא תמשש החזון הזה במלואו אלינו ללכת בדרכו של אברהם אבינו.

שוב פעם שבת ומבורכת ותודה על מאמר נהדר!!!

תגובת הדוס: ברוך שכיוונתי לדעתך. על זה בדיוק יבוא המאמר הבא בסידרה.