בספר "דברי אגדה" שנערך מתוך דרשות שאמר מרן הרב אלישיב לפני כיובל שנים, מופיע "ווארט" נאה על ההגדה. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול" (מתוך ההגדה של פסח). אומר הרב אלישיב - הסדר שבו סידר בעל ההגדה את הבנים אינו סדר מקרי, אלא סדר כרונולוגי, של ארבעה דורות. כל בן ובן מייצג דור אחר. "אחד חכם" - זה הסבא. הוא היה יהודי צדיק ותלמיד חכם. כולו היה חדור ביראת שמים ואמונה לוהטת. "אחד רשע" - זה הבן, שבעט במסורת אבותיו. הוא נטש את כל הערכים עליהם חונך. "אחד תם" - זה הנכד. הוא כבר לא כזה רשע, אבל הוא תם. הוא קבל חינוך חילוני, מצד שני יש לו עוד כמה מושגים שראה אצל הסבא. אבל הדור הרביעי זה - "ואחד שאינו יודע לשאול". זה כבר הנין. הוא כבר לא יודע כלום, אפילו לשאול הוא לא יודע. הוא לא ראה לא את הסבא ולא את »להמשך

נס חנוכה, כולנו יודעים,  התרחש בשנת  200 לפני הספירה בערך. בשנים האלה, היוונים שלטו כאן בארץ כחלק מהאימפריה הענקית שלהם, ואיפשרו לתושבי הארץ אוטונומיה מלאה תחת שלטונם. למרות זאת, קראו קומץ זעיר של מורדים תיגר על הממלכה הענקית, והכריזו על מאבק מזויין נגדו, דבר שנלמד באקדמיות הצבאיות כנידון מראש לכישלון. עם זאת, כולנו יודעים, המאבק הוכתר בניצחון שהחזיר את השלטון לבית חשמואני, ואף גרם לעירעורים מרחיקי לכת בקרב האמפריה כולה. מה גרם לאותו קומץ מורדים לצאת מאדישותו ולעורר את הענק מרבצו? בתפילת "על הניסים" אנחנו אומרים "כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". אנחנו מתבוננים בהסטוריה ומבקשים לבדוק כיצד בדיוק ניסו היוונים להשכיח את התורה. מסתבר שהיוונים לא כפו חילוניות גמורה על כל תרי"ג מצוות. הם אמנם פרצו וחיללו את בית המקדש, אבל לא החריבו אותו. עיקר המאבק שלהם היה בשמירת שבת, »להמשך

הטור בתחילת הלכות סוכה כותב את טעם המצוה - בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו' תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו »להמשך

אם ננסה להשוות בין מה שכתוב בתורה על ראש השנה לבין הצורה שחז"ל לקחו את אותו חג, קשה מאד להסביר את ההבדל העצום. בתורה שבכתב מופיע אך ורק לוח שנה אחד ויחיד - זה שמתחיל מחודש ניסן ומסתיים בחודש אדר. על פי חישוב זה ראש חודש תשרי איננו תחילת השנה אלא תחילת החודש השביעי. הכינוי "ראש השנה" איננו מופיע כלל לא בתורה ולא בתנ"ך כולו. כאשר התורה מצווה על שמירת חג ראש השנה היא איננה מזכירה ולו במילה אחת את העובדה שמדובר ביום הראשון של השנה. והנה באו חז"ל וגילו לנו דבר בלתי נתפס - חוץ מהלוח הרגיל שבו התורה משתמשת כל הזמן לכל אורך התנ"ך ישנו לוח חדש שלא מוזכר ולו פעם אחת, שלוח זה מתחיל את מנין השנים החל מא' בתשרי, חג ראש השנה. אין ספק שמי שמחפש דוגמאות לפירושים של חז"ל שאינם מתיישבים לכאורה עם פשוטו של מקרא אמור היה לראות בדוגמא זו את אחת הבולטות ביותר, אם לא הראשונה ברשימה. אך בחסדי שמים »להמשך

אין ספק כי השאלה המופיעה בכותרת מציקה. מציקה בוודאי לחילוני, הרואה סביבו מדינה פורחת ומתפתחת, מודרנית ומשגשגת, והחורבן היחיד נמצא אי שם בסמטאות עזה או בקסבה של שכם. (והציניקנים יתעקשו להוסיף את מאה שערים...) השאלה תציק גם לחרדי, ואפילו לאברך הכולל הרואה את עצמו בתוך כתלי בית המדרש, הוגה בתורה, מתעלה בעבודת המידות ובהתקדמות המוסרית והרוחנית. על מה אנחנו אבלים? איזו קטסטרופה הסטורית תצדיק שימור עז כל כך, לאומי כל כך, גם לאחר אלפיים שנות, לאחר, יהיה מי שיגדיר, שיקום הריסות. בניה מחדש. הבה נתבונן מעט. מסופר (בספר "תורת העולה" לרבי משה איסרליש-הרמ"א) על ירמיהו הנביא, שבכה וקונן לאחר חורבן הבית על הריסות בית המקדש. הגיע לשם נבוכדנצר מלווה באפלטון. כשראה אותו אפלטון בוכה, שאל אותו: אתה,החכם בישראלף מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ויתרה מכך, הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר. ענה לו »להמשך

בחג השבועות, מי לא יודע, אנחנו שמחים. לא סתם שמחים, שמחים מאוד מאוד. בתלמוד מובאת מחלוקת כיצד חוגגים את החגים, האם בתוככי בתי הכנסיות, בלימוד תורה ותפילה, או אולי סביב שולחן ערוך בכל טוב. למעשה נפסק כי יש לאחוז בשני הדברים. שמחת החג מורכבת גם המתעלות נפשית ורוחנית, וגם מסעודה חגיגית. זה כל חג, חג השבועות הוא משהו אחר. מיוחד. בחג השבועות כולם מודים כי יש צורך גם בסעודות והנאה גשמית. דווקא חג השבועות שבו אנו שמחים על המעמד הרוחני שלנו: על קבלת התורה. בחג השבועות, מספרת הגמרא על רב יוסף (אחד האמוראים) שקנה עגלה משולשת (הבשר האיכותי ביותר שהיה) ואכל. הוא אמר "אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא" - אם לא היום הזה, כמה "יוספים" נמצאים בשוק. אנשים פשוטים. נו, אם הוא כל כך שמח, בתורה, שישקע בבית המדרש על דף גמרא וילמד מבוקר ועד ערב. למה בשר העגלה? ואולי שאלה אחרת, למה בכלל לשמוח? קיבלנו תרי"ג מצוות. ובעברית »להמשך

ל"ג בעומר, למה בעצם אנחנו שמחים? בהלכה היום הזה מוגדר כיום שמרבים בו קצת שמחה. למה? כי רבי שמעון בר יוחאי נפטר? היו עוד תנאים רבים. וגם לא בהכרח אנחנו כל כך שמחים כאשר צדיק גדול נפטר.. אז בואו ננסה להבין מהי ספירת העומר: אותם 49 יום מאז יציאת מצרים ועד מתן תורה בהר סיני בהם אנחנו סופרים מידי יום את מספר היום. כל ערב "היום יום אחד", היום שני ימים" מתוך צפיה למתן תורה, ובעיקר: הדגשה שעיקרה של יציאת מצרים עדיין לא הושלם. תכליתה של היציאה היא קבלת התורה על כל משמעויותיה, חובות הצוות, הגבלות העבירות, קיום התורה והמצוות על כל פרטיה. בעצם אלו ימים חשובים ושמחים. מדוע אנחנו עצובים? אז כל ילד ידע לומר כי באותם ימים מתו תלמידיו של רבי עקיבא. אין זה רק העובדה שמתו התלמידים. ביחד עם מותם, מתה האומה כולה. העולם כולו. "והיה העולם שמם" מגדירה הגמרא את העידן שאחרי מותם. הם היו חלק בשרשרת העברת התורה שבעל »להמשך

  ליל הסדר, הלילה שמוקדש כולו לסיפור יציאת מצרים, מהוה את עמוד השדרה המרכזי של העברת התורה ומסירתה מדור לדור, וממילא של התורה כולה. סיפור יציאת מצרים שאותו אנו מספרים לבנינו בליל הסדר, איננו סיפור היסטורי גרידא שהתרחש לאבותינו לפני אלפי שנים, אלא הוא עמוד התווך של כל התורה כולה. כשהקדוש ברוך הוא התגלה לעם ישראל בהר סיני, הוא פנה אליהם במילים "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בכל התנ"ך כולו, מהוה יציאת מצרים את הגורם העיקרי לחיובו של היהודי לקיים את התורה. חלק גדול מן המצוות בתורה נעשות זכר ליציאת מצרים. ומנין אנו יודעים את סיפור יציאת מצרים? המקור שממנו אנחנו יודעים על יציאת מצרים הוא אך ורק מפני שכך סיפרו לנו אבותינו ששמעו מאבותיהם. מי שמחפש לקרוא חומר על יציאת מצרים יוכל למצוא שפע עצום של חומר בנושא. תגליות ארכיאולוגיות, פפירוסים, ועוד, אבל כל הדברים הללו אינם אלא פרפראות. אנחנו איננו »להמשך