תורה שבעל פה, שמירה או התפתחות
שאלה -
כפי שכתוב ברמב"ם שהמחלוקות נובעות משיבושים וטעויות וכתוצאה כ' תמיד נפסק לחומרה מחוסר ידע, וכפי הנראה בעוד 200 שנה המושג של 40 יום בכותל יהפך למנהג בקהילות מסוימות ועוד ישאלו מה הדין במי שפספס וכו' אז אולי חצי מהתורה שלנו כנ"ל
תשובה -
א. הטענה שתמיד הולכים לחומרא איננה נכונה. בדאורייתא הולכים לחומרא ובדרבנן הולכים לקולא.
ב. כמעט מאה אחוז מהמצוות והדינים שיהודי מקיים בחיי היום יום, זה דברים שכתובים מפורש או בתורה או בגמרא. במהלך אלף שש מאות שנה מאז חתימת התלמוד נוספו בעיקר תוספות קטנות ממש בשולי הדברים. תעבור על סדר יום של יהודי ותראה -
נטילת ידים - דינא דגמרא.
ברכות השחר - כנ"ל.
תפילין - דאורייתא.
טלית - דאורייתא.
פסוקי דזמרא - ברובו דינא דגמרא. אם כי בגמרא זה מנהג טוב ולא חיוב גמור.(כל האומר תהילה לדוד וכו', רש"י שם ובפוסקים)
קריאת שמע - דאורייתא.
ברכותיה - משנה בברכות.
שמו"ע - להרמב"ם פעם ביום דאורייתא, היתר דרבנן, להרמב"ן הכל דרבנן. פרקים שלמים בברכות.
חזרת הש"ץ - דרבנן.
נפילת אפים - גמרא.
קריאת התורה - כתוב בגמרא, שזה תקנה קדומה, מימות משה רבינו.
אשרי - גמרא.
ובא לציון - מנהג.
קדושה דסידרא - גמרא.
שיר של יום, פיטום הקטורת - יסודו בחז"ל, יעוין בפוסקים.
עלינו לשבח - מנהג.
שים לב שגם מעט המנהגים, הם דברים צדדיים, שלא לוקחים הרבה זמן. הדברים הארוכים והמרכזיים הם כולם מדאורייתא או מחז"ל.
ארוחת בוקר -
נטילת ידים - גמרא.
ברכות שלפני האוכל - משנה.
ברכת המזון - דאורייתא.
לימוד תורה - דאורייתא.
מנחה - משנה.
אשרי שלפני - גמרא.
קריאת שמע של ערבית -דאורייתא.
ברכותיה - משנה.
שמו"ע - משנה, אם כי לא כחיוב גמור.
קריאת שמע על המיטה - גמרא.
המסקנה -
כמעט כל המצוות שיהודי עושה מוזכרות בתורה או בחז"ל. מאז חתימת התלמוד לא התווסף כמעט שום דבר, וגם המנהגים שכן התווספו זה בדרך כלל דברים שנזכרו בגמרא אך לא כחיוה אלא כמנהג טוב, או הרחבה של המצוות דרבנן, כמו הפיוטים בראש השנה.
דווקא בחגים הנוכחות של המנהגים יותר בולטת, וגם בהם הם רק חלק קטן ממצוות היום. אלא שהמנהגים מטבע הדברים נותנים לחגים את הצביון והרגש.
בראש השנה - תקיעת שופר דאורייתא, התפילות דרבנן. הסעודות דאורייתא, הסימנים מדינא דגמרא. הפיוטים הם מנהג, אבל זה לא משהו חדש. כבר בגמרא כתוב שצריך להתפלל, לחזור בתשובה, ולעורר רחמי שמים בימים נוראים, אז הפיוטים בסך הכל מיסדו את העניין. כנ"ל לגבי הסליחות.
יום כיפור - הצום דאורייתא, היתר כמו בראש השנה. רק ה"קיטל" אצל האשכנזים זה מנהג. וגם זה כמו שהתבאר לגבי הפיוטים והסליחות.
סוכות - הסוכה והמינים דאורייתא. הערבות - מוזכר בגמרא כמנהג נביאים. קישוטי סוכה למשל, זה מנהג שנותן לחג את היופי החיצוני.
חנוכה - הנרות דרבנן, הסופגניות וכל היתר - מנהגים שנותנים את הצבע. הם לא הפכו לדינים למרות שהם קיימים דורות.
פורים - כל מצוות היום דרבנן, מוזכרות כבר במגילה, קריאת המגילה - משנה. כל היתר מנהגים תחת הכותרת "ימי משתה ושמחה." איך היה נראה פורים בלי מסכות ואוזני המן?
פסח - חמץ ומצה דאורייתא. ליל הסדר - כמעט הכל או דאורייתא או דרבנן, חוץ מכמה מנהגים קטנים פה ושם. קטניות - מנהג שנבע ממציאות בעייתית.
ספירת העומר - דאורייתא, ויש אומרים שבזמן שאין בית המקדש קיים דרבנן.
שבועות - החג עצמו דאורייתא, להיות ערים בלילה - מנהג, שנשאר מנהג למרות שהוא קיים כבר מאות שנים. שוב ראיה להנ"ל.
תשעה באב - דרבנן, חוץ מהקינות, שזה כרגיל המנהג שנותן את הצביון. אם כי, יסוד הדין להתאבל ולהצטער כתוב בחז"ל, הקינות רק מסדו את העניין.
למנהגים שסביב החגים יש ערך עצום, הם נותנים הרבה רגש וחום לחיי היהודי. בלעדיהם, החגים היו הרבה פחות עוצמתיים.
בברכה.