ביקורת המקרא ונטל ההוכחה

מאת: הדוס | 02/02/2010 יסודות היהדות

בכל תיאוריה או רעיון שאדם מעלה, כאשר הוא רוצה לבסס את טיעוניו, עליו לעמוד בשני מטלות. המטלה הראשונה היא להוכיח שהרעיון שבו הוא דוגל הוא אכן נכון, והמטלה השנייה היא, לדחות את כל השאלות והקושיות שישנם כנגד אותו רעיון במידה שאכן ישנם כאלו קושיות.
אבל, ישנו הבדל יסודי ביותר בין שני המטלות. כאשר בעל הרעיון או השיטה עוסק במטלה הראשונה של שלב ההוכחות, הוא נאלץ להתמודד לבדו עם נטל ההוכחה. אם אין לו הוכחה, אין לו תיאוריה. רעיון בלי הוכחות הוא בחזקת לא נכון, גם אם אין שום הוכחה בעולם שהרעיון אינו נכון. אבל כאשר הדוגל בשיטה הצליח להביא הוכחות משכנעות לצדקת דרכו ויושר טיעוניו, והוא ניגש לשלב השני של דחיית הקושיות, בשלב הזה הוא נפטר לחלוטין מנטל ההוכחה. אחרי שתיאוריה מסוימת מבוססת על ראיות יציבות, משלב זה ואילך, כל מי שטוען שיש לו איזו שהיא הוכחה הפוכה כנגד אותה תיאוריה, עליו להביא ראיה.
גם כאשר אנחנו ניגשים לבחון את תורת משה והאמונה היהודית, עלינו לעסוק באותם שני שלבים. קודם כל עלינו להביא ראיות ברורות לכל עיקרי האמונה של תורת משה, ובשלב השני עלינו להתמודד עם השאלות השונות.
העיקרון הזה בא לידי ביטוי בשני מישורים. במישור של מציאות הבורא (האמונה הכללית), ובמישור של תורה מסיני (האמונה הפרטית לעם ישראל).
במישור של מציאות הבורא, אחרי שהוכחנו את העובדה ששום תופעה מתופעות החיים איננה יכולה להיווצר בשום פנים ואופן באופן אקראי, מרגע זה ואילך, כל מי שטוען שיש לו הוכחה שהאבולוציה כן הייתה, למרות שאין הסבר איך זה קרה, עליו לבדו מוטלת חובת ההוכחה.
גם במישור השני של תורת משה, אחרי שהוכחנו שאין בכל ההיסטוריה האנושית מקרה אחד שבו הצליחו להכניס לתוך ההיסטוריה המשוכתבת של עם סיפור על ניסים גלוים שנעשו לאותו עם לעיני מיליוני אנשים, דבר שמוכיח שזה היה בלתי אפשרי מאז ומעולם, משלב זה ואילך, כל מי שיש לו תיאוריות שונות ומשונות על כרונולוגיה מאוחרת ושאר הררים פורחים באוויר, עליו לבדו ליטול את חובת הראיה.
העיקרון הזה הוא עיקרון פשוט מאד, שבכוחו למוטט את כל בניני ההבל והתוהו של ביקורת המדע. ישנה תשובה אחת קצרה על כל התיאוריות המצוצות של מבקרי המדע הכסילים. אפשר לתמצת את כל התשובה בשני מילים בודדות. שני המילים האלו הם, "הוכחות בבקשה". בזה הסתיים העניין. עד היום לא ראיתי אצל מבקרי המקרא, אפילו טיעון אחד שאפשר לקרוא לו הוכחה. רק דברי שטות מחרידים, שנובעים ממוחות של אנטישמים מעוותים, ומבעלי חנופה שרוצים למצוא חן בעיני אומות העולם על ידי בעיטה בכל מה שקשור לעם ישראל.
אם היינו לוקחים ספריו של אריסטו מלפני 2500 שנה, ומעבירים אותו תחת אותה ביקורת מטופשת, היינו מוצאים בו אלפי ראיות מוחצות וחד משמעיות, שאותו ספר נכתב למעשה במאה העשרים. מספיק שהיינו מוצאים בו איזה שהוא ביטוי מעניין שקצת מזכיר את התרבות האמריקנית, כדי לקבוע חד משמעית שהספר נכתב על ידי אמריקאי במאה האחרונה. די לנו אם נמצא בו איזה שהוא ביטוי אחד נגד דיכוי הפועלים כדי לקבוע בוודאות מוחלטת שהוא נכתב בברית המועצות. ואם היינו מוצאים בו איזה רעיון או משל שנמצא בקוראן, באותו רגע אריסטו היה הופך למוסלמי עם שפם ארוך. ואם חלילה היה אריסטו כותב מאמר מדי ארוך על שלג ונקודת הקיפאון, כבר היה ברור למעלה מכל ספק שאריסטו היה אסקמוסי.
כל ה"הוכחות" של מבקרי המקרא הם שאלות מטופשות, שדיוקים מהסוג הזה אפשר לעשות על כל טקסט בעולם. אפילו במאמר שאני כותב ברגעים אלו יש כמה וכמה הוכחות חותכות, שהוא נכתב על ידי כמה אנשים בתקופות שונות.
ניקח את השאלה ה"קשה" ביותר. מדוע סיפור הבריאה נכתב פעמיים, כאשר בפעם הראשונה נזכר שהאדם נברא כזכר ונקיבה, ובפעם השניה הוא נברא כמציאות אחת, והנקיבה נבראה בהמשך מצלעו.
השאלה המגוחכת הזאת היא אחת ה"ראיות המוחצות" של ביקורת המקרא. השאלה היא כל כך נמוכה, שאני מרגיש כמו גננת בגן, שצריכה להתמודד עם הקושיות של צאן מרעיתה.
בואו נפתח את החומש ונראה. כדי לקרוא פסוק אחד, לא מספיק לקרוא אותו לבדו. צריך לראות מה כתוב בפסוק שלפניו, ולהסתכל על המבנה של כל הפרשה. כשאנחנו מסתכלים על פרשת בראשית, אנחנו רואים שבקטע הראשון התורה מספרת בקיצור נמרץ על כל התהליך של בריאת שמים וארץ. בריאת האדם מוזכרת בקטע הזה בקיצור נמרץ של ארבעה פסוקים בלבד, מתוך 31 פסוקים. בקטע הזה אין סיקור מיוחד על האדם, והוא נזכר באותה רמת סיקור כמו השמים, הארץ, החיות והצמחים. רק אחרי שמסתיימת לה פרשת הבריאה, נפנית התורה לעסוק במין האנושי בצורה מפורטת. מתחלת הפרשה הבאה מתחילה התורה לדבר ולעסוק בבריאת המין האנושי בצורה מפורטת, באריכות רבה עם כל הפרטים. ולכן בקטע הראשון לא היה לתורה אפשרות לכתוב את כל סיפור בריאת האדם בצורה מפורטת, אלא באופן כללי. אם אדם למשל רוצה לחצוב שני אבנים ממחצבה, והוא מחליט משום מה קודם לחצוב אבן אחת, ואחר כך לחלק אותה לשניים, איך היינו מתארים את הפעולה שלו? אני חושב שזה תלוי בצורת הכתיבה. אם היינו רוצים לכתוב בקיצור נמרץ, היינו כותבים שפלוני חצב שני אבנים. אבל אם היינו רוצים לכתוב באריכות גדולה, היינו מתארים בדיוק איך הוא חצב, וכמה זמן לקח לו, ושהוא נפל באמצע וירד לו דם מהאצבע, ושבתחילה הוא חצב אבן אחת, ואחרי שהוא חצב אבן אחת הוא חצה אותה לשניים, וכו' וכו'.
לפי מה אנחנו מחליטים מתי לכתוב בקיצור ומתי באריכות? התשובה היא פשוטה. כאשר מנהל של אתר עם מאות עובדים מדווח על הפעילות שלהם, הוא איננו יכול לפרט את מעשיו של כל אחד באופן פרטני, אלא מסתפק בתיאור כלחלי ומתומצת. אבל כאשר אותו מנהל עבודה צריך לכתוב דיווח על מקרה מאד מיוחד שאירע באתר, הוא כותב בצורה הרבה יותר פרטנית.
עכשיו בואו נחשוב איך היינו אנחנו כותבים כזו פרשה, ואז נגלה שגם לנו לא הייתה שום אפשרות לכתוב בצורה אחרת.
מה היה עושה מנהל מפעל שמוציא כל יום דיווח מקוצר על כל האירועים והפעולות שנעשו במפעל, כאשר ביום אחד קורה במפעל אירוע נדיר שראוי לסיקור מיוחד? מצד אחד אי אפשר לפתור אירוע כזה בשני משפטים, ומצד שני אי אפשר באמצע הדוח הרגיל להתחיל לכתוב דרשה שלימה. הפיתרון ההגיוני ביותר הוא לכתוב שני דוחות. דוח אחד רגיל וקצר שבו יוזכר האירוע במשפט אחד קצר ולא מפורט, ועוד דוח נפרד שבו יוזכר האירוע החשוב לפרטי פרטים.
זהו בדיוק מה שעשתה התורה בפרשת בראשית. מצד אחד התורה רוצה לכתוב בקיצור את כל מעשה שמים וארץ. מצד שני ראויה היא בריאת האדם להיות מפורטת לפרטי פרטים. מה עשתה התורה? כתבה שני דוחות.
עכשיו אני רוצה להראות דבר מדהים. דווקא באותו מקום שבו מצאו מבקרי המקרא בקעה להתגדר בה, דווקא באותה נקודה אנחנו מוצאים דבר מדהים שעונה על הרבה קושיות אחרות. כבר חז"ל גילו לנו את הסוד הגדול, שבכל מקום שמצאו המינים לרדות בו, תשובתם בצידם.
מהעיסוק בשאלה הזו נמצאנו למדים בדרך אגב שני יסודות גדולים.
א. לא כל מה שכתוב בתורה ההבנה בו היא כמו המבט השטחי. אם היה כתוב רק הפסוק הראשון, לא היינו חושבים שבריאת האדם כזכר ונקבה נעשתה בשני שלבים. היסוד הזה חשוב מאד למקומות אחרים שחז"ל מפרשים את המקראות בצורה שונה מההבנה השטחית.
ב. מעשה בראשית המוזכר בתורה, הוא רק תיאור כללי ומקוצר. התורה איננה מפרטת איך בדיוק נעשה כל שלב משלבי הבריאה. יתכן מאד שבאותה מידה שתהליך בריאת האדם מוזכר כבריאה חד פעמית למרות שנעשה בכמה שלבים, כך גם סביר להניח שגם חלקים נוספים כתובים באותה גישה.
אם ירצה השם עוד אראה במאמרים נוספים דוגמאות נוספות לאותו יסוד שגילו לנו חכמינו זכרונם לברכה, שבכל מקום שפקרו בו המינים, תשובתם בצידם.
וכל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי.

תגובות

משהו מעניין קרה עם התגובה שלי

שיודע לשאול | 04/02/2010 15:16:24

שלחתי כאן תגובה קודם, היה שם פסוק ממלכים ב' פרק כב' שלפיו התורה כולה נשכחה מעם ישראל בשלב מסויים ויום אחד מצא חלקיה הכהן ספר במקדש ונתן אותו לשפן הסופר וזה היה ספר תורה. לפי הפסוק הזה חלקיה יכול היה גם לפברק את הספר כולל סיפור הר סיני.
אם התגובה שלי לא תופיע כאן מחר אני אבין שאתה פחדן שאיננו מעיז להתייצב מול שאלות לא נוחות.

משהו מעניין קרה עם התגובה שלי

שיודע לשאול | 04/02/2010 15:16:24

שלחתי כאן תגובה קודם, היה שם פסוק ממלכים ב' פרק כב' שלפיו התורה כולה נשכחה מעם ישראל בשלב מסויים ויום אחד מצא חלקיה הכהן ספר במקדש ונתן אותו לשפן הסופר וזה היה ספר תורה. לפי הפסוק הזה חלקיה יכול היה גם לפברק את הספר כולל סיפור הר סיני.
אם התגובה שלי לא תופיע כאן מחר אני אבין שאתה פחדן שאיננו מעיז להתייצב מול שאלות לא נוחות.

תגובת הדוס: אתה הוספת שמה כמה מילים מכוערות שפסלו את התגובה שלך.
בקשר לענין עצמו, אני יכול להוכיח לך בצורה פשוטה את האוטנטיות של התורה, מתקופת הממלכה המאוחדת. וכל הזכויות שמורות לרב אביגדור מילר, שכתב את ההוכחה. ההוכחה היא מהשומרונים. אם נאמר שהתורה נכתבה או שופצה בממלכת יהודה, אם כן אנחנו חייבים להסיק שלממלכת ישראל שהיו אויביהם המושבעים של ממלכת יהודה לא היה את התורה שבידנו, אלא תורה אחרת. והנה, השומרונים לכל הדעות לא קבלו את התורה ממלכת יהודה אלא ממלכת ישראל. וזה דבר מוסכם, בין לפי התנ"ך ובין לפי השומרונים עצמם. ויש לזה גם הוכחות חיצוניות לגמרי. הרי השומרונים לא מחזיקים בידם את כל התנ"ך, אלא רק את חמישה חומשי תורה וספר יהושע. אם הם היו מקבלים את התורה ממלכת יהודה הם היו מקבלים את כל התנ"ך. על כרחך שהם קיבלו את התורה ממלכת ישראל. מלבד העובדה שהם לא קיבלו את ירושלים ובית המקדש כמקום הנבחר, שזה היה הדבר הראשון שהם היו לומדים מאנשי יהודה. והנה, התורה שבידיהם זהה לזו שבידינו, חוץ מכמה פסוקים בודדים. כך שכל הרעיונות כאילו ממלכת יהודה כתבו את התורה, בשקר יסודם.